[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגשם טפטף לו באיטיות קצבית על המטריה שלי, בזמן שהלכתי מתחנת
האוטובוס אל הדירה שלנו. נעלי היו רטובות מן השלוליות, אך הגשם
עצמו כמעט ופינה את עצמו לרוח, שעשתה שמות כמנהגה בכל שיכלה.
הייתה לי תחושת בטן רעה. כל עצב במודעות שלי זעק אליי שאאט את
קצב הליכתי, כאילו על מנת לדחות קץ מורגש כלשהו, אך ההליכה
המהירה שסיגלתי לעצמי, ההליכה שחיקתה את הליכתה הקופצנית, כבר
הייתה טבועה בי אחרי כל הזמן הזה.
המדרגות לבניין הדירות האפרורי שלנו היו אף הן רטובות, למרות
לוח הפלסטיק הכעור שהתיימר להגן עליהן מפני הגשם. התחלתי לעלות
בהן, בהרגשה ברורה שאיני רוצה לדעת מה אמצא בדירה, אך אני
מוכרח לגלות. רגלי החליקה מעל קצה אחת המדרגות החלקלקות. רציתי
להסתובב וללכת. למקום אחר. משהו פה לא נכון, לא מתאים.
היה שקט בדירה. זה היה דבר בלתי רגיל, אבל זאת לא הייתה הפעם
הראשונה. לרגע כעסי גאה בי. היא עזבה. סתם כך בלי לומר דבר. אך
ההגיון והניסיון מנעו ממני מלחשוב כך לזמן רב. היא לא הייתה
עושה את זה.
נכנסתי לחדר השנה הקטן. בין הארון למיטה כמעט ולא נשאר מעבר,
אבל זה היה מספיק לנו. עכשיו היה משהו בה שמלא את החדר מעבר
לשטח הרצפה המינימלי. היא עמדה ליד החלון והביטה החוצה,
אצבעותיה הארוכות מונחות על זגוגית החלון בצורה נואשת משהו,
ציפורניה חסרות לק וכסוסות מעט. ברגע הראשון היא לא הביטה בי.
השענתי את ראשי על משקוף הדלת והבטתי בהשתקפותה העצובה. הייתה
שלווה משונה בהבעתה, שנראתה חסרת חיים לחלוטין לעומת עיניה
האדומות, מלאות החרדה.
המיטה הזוגית הייתה לא מוצעת, סימן ברור להפרעה בעולם המסודר
שהיא יצרה בשבילי. על המיטה הייתה מונחת מזוודה גדולה, ובתוכה
ערמה של בגדים לא מקופלים. כמה הפריעו לי המזוודות שהיא ארזה,
חסרות כל סדר. היא תמיד הייתה מחייכת אליי כשהייתי מביט בה
במורת רוח, כשהייתה אורזת את דבריה לקראת אחת הנסיעות שלנו
יחדיו. מחייכת ומסדרת משהו בבית כדי לשמח אותי.
היא ניסתה להסביר לי את כוונותיה בלי לדבר איתי. אך לא
יכולתי. למרות כל הפעמים שלא אילצתי אותה לדבר איתי על מה
שהטריד אותה, את זה לפחות היא חייבת לי. היא חייבת לי. בהיתי
בריקנות שהיא שידרה. היא הרגישה במבטי וניגשה אל המזוודה,
כשהיא משפילה את מבטה שלה. היא שיטחה את בגדיה והורידה את חלקה
העליון של המזוודה השחורה. תפסתי את ידה בעדינות ומשכתי אותה
אליי. הרמתי את סנטרה כדי לאלץ אותה להסתכל אליי, והיא נכנעה
והישירה את מבטה העצוב אליי. תערובת הרגשות המרירה שנשקפה ממנה
לא הייתה זרה לי, איך היא עשתה רושם של זרה גמורה במיקומה
הנוכחי. לא נשאר שמץ לתמימות, לשלווה ולשמחת החיים הילדותית
שבגללה התאהבתי בה.
"אני לא יכולה," היא אמרה, בשקט, כאילו מפחדת להשמיע את
דעתה.
"מה קרה? חשבתי שהכל היה בסדר" לחשתי בחזרה. היא ניסתה לדבר
מספר פעמים, אך הקול העצוב שלה נסדק, מסגיר בכי חנוק, ולקח לה
רגעים ארוכים להסדיר את קולה.
"אני, אני נחנקת כאן. אני מרגישה... כלואה. אני חייבת לצאת,
לעבור, לברוח!" הקול שלה עלה ככל שהיא דיברה, וקצב הדיבור
נהיה מהיר. הקטיעות ברצף נראו פתאום הרבה יותר בוטות. עיניה
התרחבו בפחד והיא הביטה לכל עבר כמו חיה לכודה שמחפשת מוצא.
"חשבתי שהיית שמחה".
היא נרתעה אחורה, פגעתי בעצב כלשהו. לרגע חשבתי שהיא בוכה, אך
היא הייתה מעבר לדמעות. כל הבית שיקף את הרגשת המצוקה שלה.
"הייתי. הייתי שמחה. אבל, אני נחנקת. אין לי אויר. אין לי
מקום לזוז. אני צריכה לצאת מכאן. נמאס לי! "היא נסוגה עוד
והחליקה במורד הקיר לישיבה מכונסת על הרצפה. כמה שברירית היא
נראתה, עם זרועותיה סביב ברכיה, רועדת מהרגשות המתפרצים. ידעתי
כבר מהכרות קודמת שהתפרצויות כאלה הן נדירות אצלה עד כדי מצב
שבו לא היה לה מתי ללמוד לשלוט בהן. קמתי ועמדתי לידה. חיבקתי
אותה. היא מוכרחה להישאר. טוב לנו ביחד.
הרגשתי אותה מתחלחלת מהמגע. היא קמה, נעלה את המזוודה וגררה
אותה מחוץ לחדר. יצאתי אחריה לחדר המגורים שם שוב לקחתי אותה
אליי, מנסה בכל רצוני להרגיע את הנפש העדינה, למנוע ממנה מלתת
לסערה שבתוכה להעיף אותה. לסחוף אותה ממפרץ המבטחים שיש לה
כאן. איתי. ושוב היא התחמקה ממני, דוחה את ניסיונותיי להרגיע
אותה. אך רצה הגורל והנסיגה הפעם גרמה לקצה הספה לקפל את ברכיה
ולגרום לה לצנוח על הספה. כמעט דימיתי שם ענן אבק, זה כל כך
התאים למצבה, אך היא לא הייתה נותנת לזה לקרות. היא לא הייתה
נותנת לזה לקרות בשבילי.
לא היה טעם להמשיך להציק לה בקשר לעזיבתה. היא הייתה נחושה
בצורה מעוררת רחמים שזה מה שיציל אותה. היא מנסה לברוח מעצמה.
"כבר החלטתי. אני מוכרחה ללכת. אתה חייב לתת לי ללכת.
בבקשה!"
"מה איתי? אני אוהב אותך. מה איתי? את לא יכולה לתת לי להישאר
כאן בלעדייך." הייאוש התהומי התחיל להשפיע גם של השליטה שלי.
לפתע השקט נהיה מוחלט. הרוח בחוץ פסקה, או שאולי פשוט לא שמתי
לב. הדממה הדהדה באוזניי, וגרמה לי להרגשה כאילו מישהו צורח
באוזני בטון שהוא מעל לקול פשוט, נשמע. מפוצץ לי את כלי הדם
בראש. והיא שברה את הדממה. כמו צלצול בהיר ומתוק של פעמון
קריסטל.
"גם אתה לא ממוסמר לרצפה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תריחו... תריחו
איזה חרא סלוגן
יצא לי

ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/2/04 7:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נאל טיראניה

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה