ביום שהם נולדו חיי השתנו. טוב נו, השמיים לא האפירו והירח לא
האדים, אבל אפשר בהחלט לומר שחיי השתנו...
אז נולדים לך תאומים שמתחילים לצרוח ולבכות, ואתה כבר לא המלך
של אמא. מי לא מכיר את סיפורי הקנאה בין אחים? בואו נאמר
שפרויד לא מתהפך בקברו בגלל הסיפורים האלה...
ואז פתאום מצאתי את עצמי קצין, עם דרגות על הכתף שאין לי מושג
איך פתאום נחתו עלי. המון אחריות והמון חזון מזויף, ואתה תופס
את עצמך אומר, רבאק! לאן נעלמתי?
כמה שנים אחרי שריצוי ורצון נולדו וחיי החלו להשתנות, מצאתי עם
עצמי במקלט עם שני מקלות תופים והמון אהבה והמון עצב והמון
השלמה. ידעתי שחבל ש"אדבר" עם מישהו, כי הוא בטח סתם ידחוף לי
כדורים. אבל הרגשתי כל שניה מבעבעת לי בורידים. כל יום היה
בשבילי מסע מפרך אחר דבר שאינו ידוע. לילות בלי שינה, התנתקות
ארוכה מהסביבה, התמכרויות לכל דבר עלי אדמות, היו אלה דברים
שבשגרת היום יום. תמיד הייתי לבד עם התופים ועם העצב הפתאטי
הזה. יהיו אנשים שיגדירו את זה רחמים עצמיים, אני העדפתי לקרוא
לזה מלנכוליה.
ואז התגייסתי והדברים החלו להיראות קצת אחרת, אם בכלל. לא
ראיתי כל כך הרבה שחורות, ודווקא לא הייתי מה"מורעלים", סתם
חייל, כמו כולם. ולא היה לי מושלם במקום שתקעו אותי, כמו כולם.
ויצאתי לקצונה. אני עדיין תוהה למה. אין לי תשובה וודאית,
לפעמים זאת נראית לי הטעות הגדולה ביותר שעשיתי ואעשה בחיי.
וכבר מזמן הפסקתי לנגן.
היום הודיעו לי שרצון מת. למרות שראיתי אותו דועך כבר מזמן.
הוא די הלך בדרכי, עם כל הדכאונות שלו. חלק מהחברים של המשפחה
אומרים שזה גנטי אצלנו, אבל לכו תדעו.
ריצוי ורצון התגייסו באותו יום, לאותה יחידה, ישנו באותו אוהל,
הכירו אותם חברים. אבל הם היו די שונים. כמו שכבר אמרתי, רצון
היה בחור די דכאוני. תמיד ניסה ללכת בדרכיו שלו והתאכזב פעמים
רבות. הלב שלו נשבר כל כך הרבה פעמים שלפעמים אני מדמיין אותו,
אגרטל זול, שנשבר והודבק כבר עשרות פעמים, ובתוכו יש ורד
מפלסטיק, מאלה שאפשר למצוא במשרדים נידחים, הפרחים האלה עם
האבק. בדיוק ככה.