גפרור אחד דולק באפילה.
אתה עזבת אותי, ללא מילה.
האש נבלעת בצללים על הקירות.
על פני זולגות הדמעות המרות.
רוצה להיות לבד, העדה היחידה.
כדי שכמה שזה פגע בי, רק אני אדע.
רק אני ארגיש את טעם הדמעות.
לא רוצה שיניחו עלי ידיים מרגיעות.
עזבו אותי בשקט, כי אתם לא מבינים.
ולא יעזור כאן להגיד את "הדברים הנכונים".
כי אין כאן נכון ואין כאן בכלל היגיון.
יש רק הלב שמושך לכיוון הדיכאון.
אני רוצה שתלכו אבל שתתעקשו להישאר.
ושתגידו לי שבסוף יהיה טוב יותר.
אבל אני בכלל לא אקשיב ולא אשים זין.
אני אתרכז לעצור את הדמעה שבקצה העין.
כי לכם אסור לדעת מה אני מרגישה.
אסור לכם לדעת שגם לי יש רגעי חולשה.
אין לכם מושג מה אתה היית בשבילי.
וכמה שזה כואב שאתה כבר לא איתי.
מין צביטה מעצבנת כל פעם שאתה עולה במחשבות.
וזה לא שעוד נשארו לי תקוות.
כי כבר לא נשארו, חיסלתי אותן, את כולן.
לקחתי גפרור ושרפתי אותן, את כולן.
והאש מעכלת את העץ הדק שבידי.
מתקרבת, והחום כמעט שמרתיע אותי.
בשבילכם אני כבר עברתי הלאה והמשכתי.
משחקת אותה כאילו זה כבר בכלל לא מזיז לי.
ואני לא רוצה לראות אותך, זה מה שכדאי.
אבל גם להתגעגע אליך זה קשה לי מידי.
כשאני לא רואה אותך, אני חושבת עליך יותר.
וככל שהימים חולפים זה כאילו הזמן לא עובר.
אבל הזמן כן עבר ואחרים עברו על פני.
אז למה הזמן לא מוחק אותך ממחשבותיי?
הרי תמיד אומרים שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר.
אבל איך לעזאזל גורמים לו לעבור יותר מהר?
וכל לילה כששאר היום מפסיק להטריד אותי.
אתה המחשבה היחידה שממלאת אותי.
אוף, אם רק הייתי יכולה ללחוץ על איזה כפתור.
ופשוט להוריד על כל העניין מסך שחור.
או יותר טוב, פשוט למחוק את התקופה האחרונה.
ופשוט לחזור אחורה בזמן, למה שהיה.
כמו גפרור אחד המנסה לחזור לאחור.
לפני שנעשה כולו שחור.
האש לאט לאט מתקרבת לי ליד.
ורק עם תחושת הכאב, אני מחליפה צד.
מסתכלת על הלהבה הקטנה, הגחלת הלוחשת.
מכלה את חומר הבעירה ובבת-אחת נעלמת.