אני יושב עכשיו במטוס שלוקח אותי ממך רחוק. העננים חולפים על
פני מחוץ לחלון וכל ענן שעובר כאילו מרחיק אותי ממך עוד קצת.
אני נוסע להגשים חלום - כבר כל כך הרבה זמן אני חולם על החיים
בעיר הגדולה, על הבריחה מה"חור" הקטן שחייתי בו, מהאנשים
הקטנים, מהחיים הקטנים, מהשגרה הזאת, שעוד רגע אחד בתוכה הייתי
מתפוצץ. ובמקום להיות מאושר ולחלום על הרגע שאנחת ואתחיל
לחיות, אני חושב עלייך ומרגיש את הלב שלי מתכווץ. אני יושב כאן
ושואל את עצמי אם לא עשיתי את הטעות הגדולה של חיי.
כל כך הרבה זמן הייתי לבד וכבר הפסקתי להאמין שהאהבה תגיע אלי,
ישבתי לי בבית עם הלב השבור, בוכה ומיוסר וחלמתי על האושר.
וכשהפסקתי להאמין שאני אמצא אותו כאן, החלטתי להתחיל לתכנן את
הגשמת החלום. התחלתי לעבוד כמו מטורף, לחסוך כסף ולהעסיק את
עצמי בנסיעה הזאת, שמדי פעם גם השכיחה ממני את הבדידות. ובלי
ששמתי לב, בין עבודה אחת לשנייה, את היית שם פתאום. למרות
שהיית שם כל הזמן ואני לא האמנתי שדווקא את תהיי האהבה שלי.
וכשנהיית האהבה שלי, זה היה הדבר הכי נפלא בעולם. שכחתי את
העצב, שכחתי את הבדידות. הלכתי לישון עם חיוך והתעוררתי מוקדם
ערני, עם עיניים נוצצות והתרגשות בבטן. וכל היום בראש, ראיתי
את העיניים שלך ואת החיוך ושמעתי בראש את הצחוק המתגלגל.
אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי, שעל החלום שלי אסור לי לוותר בשום
פנים ואופן. כי אחרת אני לא אסלח לעצמי לעולם, ואולי גם לך.
ולא רציתי להכאיב לך, עם כל הטוב שלך והאהבה והתמיכה והאושר
הזה שהבאת אלי, לא יכולתי להרשות לעצמי להכאיב לך. אז רק זרקתי
רמזים מדי פעם כדי להכין את הקרקע למכה הכואבת.
חודש לפני הנסיעה החלטתי להגיד את הכל, כי כבר לא הייתה ברירה.
ואת, עם הלב הזה שלך המלאכי, הסתכלת עלי בעיניים עצובות
ואוהבות ואמרת "אני לא אעצור אותך מלהגשים את החלום שלך"
וחיבקת אותי והוספת "ואל תשכח שאני אוהבת אותך הכי בעולם".
ואני ידעתי שאת כואבת ושאת רוצה שנישאר ביחד אבל לא רוצה להרוס
לי ולהשאיר אותי עם הדילמה, כי את כל - כך טובה אלי. אז איך
לעזאזל קמתי ועזבתי?
שלא תחשבי שלא חשבתי על זה מיליון פעמים בערך במשך כל החודש
הזה וכל רגע מאושר שלנו ביחד הייתה גם צביטה כזאת בלב שהזכירה
לי שעוד מעט זה נגמר ואני עוזב אותך כאן ונוסע. ופעמיים כמעט
הלכתי למשרד הנסיעות כדי לבטל את הכרטיס אבל הכרחתי את עצמי לא
לעשות את זה, כי ידעתי שאחר - כך אני תמיד אשאל את עצמי מה היה
קורה אם בכל זאת הייתי נוסע.
ושבוע לפני הנסיעה היינו כל דקה ביחד, ואני אמרתי שאני אוהב
אותך ושאת האושר שלי, אבל אני לא יכול לבקש ממך לחכות. והבטחתי
לשלוח מכתב ארוך פעם בשבוע ולהתקשר לפחות פעם בשבועיים וגם
הבטחתי שבשנייה שימאס לי, אני אורז הכל וטס אלייך בחזרה.
ובבוקר של הנסיעה התעוררתי ומצאתי אותך יושבת במרפסת ובוכה, את
חשבת שאני עוד ישן. ולא ניגשתי אלייך כי ידעתי שאת לא רוצה
שאדע שבכית, אז המשכתי לשכב במיטה בעיניים עצומות והדמעות שלי
זלגו פנימה, אל תוך הלב.
ביקשתי שלא תבואי איתי לשדה התעופה, כי זה קשה מדי, גם לי וגם
לך. וכשהמונית הגיעה, לא יכולתי לעזוב וחיבקתי אותך ונישקתי
ואמרתי בפעם האלף שאת אהבת חיי ושלא תעזי להרוס לעצמך עכשיו
בגלל שאני נוסע והבטחתי להתקשר כשאגיע וגם לשלוח מכתב או גלויה
כבר ביום הראשון. ואת כבר לא יכולת לחנוק את הדמעות האחרונות.
ועכשיו אני במטוס ואין דרך חזרה והלב שלי נקרע לשניים, הוא
נקרע בין החלום הזה שאני עומד להגשים ומחכה לו כבר כל כך הרבה
זמן ובינך - האהבה שלי הטובה והיפה שאפילו לא חשבה לנסות לעצור
לי את החלום. אני יושב פה ומסתכל על העננים שחולפים ומרחיקים
אותי ממך והלב שלי מתכווץ. ומה אם זה באמת זה? מה אם ויתרתי על
אהבת חיי? ומה אם החלום יתנפץ ואני אחזור ואת כבר תהיי עם
מישהו אחר? אני לא חושב שאוכל לעמוד בזה, כי אני כל כך אוהב
אותך ואיך גיליתי אותך דווקא עכשיו?
כבר לילה במטוס וכולם ישנים. אני מת מעייפות אבל לא מסוגל
לישון. ממשיך לכתוב לך לאור מנורה קטנה, את המכתב שאשלח ברגע
שאנחת בעיר הגדולה. אני מקווה שיהיה לי טוב ושהחלום שלי לא
יתנפץ לו מצד שני - אני גם קצת מקווה שאחרי שבוע אני אגלה שזה
לא זה ואוכל לעשות "וי" על הגשמת החלום ולחזור אלייך, אהבת חיי
ולאהוב אותך לנצח, כמו שמגיע לך באמת...