אני לא יודע אם יש תועלת באלף הדמעות שלי
אז ארזתי אותם יפה , יפה במזוודה שחורה
פקחתי עיניים , יצאתי לדרך , אחד בלילה בוקר טוב
לכל מי שאוהב לחשוב , אני ממליץ לנשום את הרחוב.
שונא את הים כי הוא מזכיר לי חופש, מושג תאורטי כשאין ברירה
הראש שלי הוא שובר הגלים , שארוזים יפה במזוודה שחורה.

הזמן עבר , נהיה כבד ללכת, חשבתי אולי כדאי לחשוב לאן
מפה גדולה של העולם , אז תשימי את האצבע ואני כבר כאן,
אני כבר כאן בדרך אלייך , פוגש אנשים , זה עולם של דמויות
כמעט שכחתי שביד שלי מזוודה מלאה בדמעות..

הייתי בגבול , חפרתי לעומק, הגעתי אלייך מלא ציפיות
בפתח ביתך ניערתי ממני שמיים שחורים ואינסוף מקומות,
חייכת אלי ילדה מתולתלת, יפה כמו בספר, תמימה וקרירה,
מילאתי אותך באינסוף כוונות ולא נשאר לך מקום למזוודה שחורה.

יצאתי ממך מבולבל מהחשק, לפתע התחלתי לחשוב על ים,
אז קניתי סירה ולמדתי לשחות, ונתתי לעצמי להסחף עם כולם.
פרצה סערה , נשברה הסירה, המזוודה שלי נפלה לים,
פתאום התחלתי להתגעגע לאלף דמעות שאינם,
לקטנות ששורפות קצת בצד העין , לגדולות שבאות בלי סיבה ,
ובמיוחד לאלו שיורדות לאט, כל פעם שאת לא קרובה ..