הלכנו, גלי ואני, לאורכו של הרחוב הראשי. שתיקה שררה ביננו...
שתיקה של מועקה, של הזדהות, שתיקה של כאב. הרגשתי את הדמעות
עולות בגרוני, פניה היו חתומות. המשכנו ככה, שותקות, למשך זמן
קצר שנראה כמו הנצח, כל אחת שקועה במחשבותיה, כשברור ששתינו
חושבות על אותו הדבר.
פתאום היא פתנה אלי:" אכפת לך אם... אם אני אעשן עכשיו? אני
פשוט... צריכה סיגריה" הנהנתי בראשי באדישות מעושה. נכנסנו
לחנות הקרובה- היא קנתה חפיסת "פרלמנט", לייט. אני קניתי בירה,
שחורה. פנינו לרחוב הפינתי שהואר ע"י פנס מעומעם. ישבנו. אני
שתיתי, היא עשנה. היא נמנעה מלהביט אלי, פניה נטו ימינה. בהיתי
בה, שואפת את הרעל הזה אל ראותיה, ועם כל נשיפה- באה ההקלה.
יכולתי לראות את התחושה הזאת מתפשטת אצלה בגוף וידעתי שברגע
שהיא תסיים את הסיגריה הכל יחזור לקדמותו, כאילו כלום לא קרה.
אבל רק מבחינתה, כי אצלי- הכל נשאר. הזיכרון שלי חזק ממני,
הרגשות האלה שאני משקיעה בתוכי פשוט שוכבים להם שם בפנים- אחד
על גבי השני, עד שבסוף הם יתפרצו. פתאום חשבתי שאם סיגריה זה
מה שגורם לה להרגיש כ"כ טוב אז למה רק היא? לי לא מגיע להרגיש
ככה?
"גלי, תביאי שכטה" זרקתי, בלי לחשוב יותר מידי.
היא נעצה בי מבט, עם העניים הכחולות הגדולות שלה, ופנתה להביט
בפנס שהבהב באותו רגע.
"גלי, נו... מה אכפת לך?!"
במשך כמה שניות היא לא הגיבה, ואז- היא הסתובבה אלי בפתאומיות-
לקחה את הסגריה וכיבתה אותה על כף ידי.
"אם אני אשמע אותך אומרת את זה אפילו פעם אחת נוספת..."
והלכה.
נותרתי לשבת לבד. אפילו לא צעקתי שתחזור. כעסתי עליה, כעסתי על
עצמי.
צלקת קטנה נשארה לי על היד. זכרון ישן. בכל פעם שכואב, שנדמה
שהכל מלא ברע, וקשה למצוא את הטוב, אני מסתכלת על הצלקת -
ונזכרת באירוע הזה. נזכרת בגלי שלי - שיש בה כ"כ הרבה...
ומבינה, את מה שכבר הבנתי אז, באותו ערב:
הכל זה רק פתרון זמני לבעיה מתמשכת.
הבעיה הזאת, היא לא הולכת להעלם, להגמר או להשתפר - זה ברור
לי. אז כדאי לנסות ללמוד לחיות איתה, להתגבר עליה...
ומזל שיש אנשים כמו גלי, שיראו לי איך... |