הכביש נשאר שחור גם קצת אחרי תרקומייא, בין הרים ירוקים.
זה אותו הכביש - כביש של אמבולנסים מייללים, של ג'יפים אפורים
עם דלתות אחוריות פתוחות, של מוניות דוהרות בעליות שבין קריית
ארבע לאבו-סננה, בין מספרים צהובים לכחולים.
"זה לא הערבים שמקיפים אותו, זה יהודי משוגע אחד שמקיף את כל
הערבים", אומר לי יהודי משוגע אחר עם סיגריה בזווית פיו, עם
עיניים שמדברות שנאה. הוא ממשיך לדבר על שטחים עצומים, על בתים
ריקים, על ערבים שרצים יחפים על אבנים חדות ורק הידיים שלו,
כאילו מנותקות מגופו, אוחזות בעוצמה בהגה של אוטובוס ממוגן
ירי. כמו איש קטן בתוך טנק משוריין, כמו ילד קטן בתוך תיבת
זכוכית שקופה, הוא שומע רק את עצמו צועק ומחוץ לתיבה האטומה
רואים רק את תנועות השפתיים.
"עוד מעט מלחמת אחים, אחי", הוא אומר לי ואני בוהה באח החורג
שלי, באח הכועס שלי ומתפלל שזה לעולם לא יגיע לשם, שזה רק לא
יגיע לשם. נותן לרעל שלו לחלוף דרכי, לפגוע בחלונות כפולים
ולקפוץ חזרה אליו. נותן לשקרים שלו לחלוף דרכי ומתופף על
מתפסים של נשק שחור, שלא מכיר אחים או אויבים, רק מטרות קרטון
שיודעות לדמם.
נהג קטן מצטט את מלאכי: "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו,
מדוע נבגוד איש באחיו, לחלל ברית אבותינו". נהג קטן מסנן קללות
ומדבר על שנאת חינם. ברקע, אהוד בנאי שר על אהבה.
ואני, לבוש שכפ"ץ, מוקף חלונות משוריינים ורק חושב עלייך יורה
בי חצים מאשימים. הפה שלך כועס אבל אני מסתכל לך בעיניים ורק
חושב על שפתיים מתוקות. היה לי את כל הזמן שבעולם איתך ובסוף
לא נשאר לי אפילו קצת זמן לעצמי.
שיר שקט של אהבה מתנגן ברדיו של אח חורג, יהודי משוגע ושונא.
שנאה רצה בתוך תיבה שקופה וחלולה שמגינה עלינו רק מהשנאה שבחוץ
ואצלי בראש רק שקט, רק דרך יפה וכביש שקט, הרים ירוקים וקור
מלטף.
שלושה ערבים עם פנים כועסות רצים יחפים למכונית חונה עם רובים
ביד אחת ודם של כבשים על היד השנייה ואני שוכב מדמם על תלולית
עפר ורק חושב עלייך, 5 דקות מתרקומייא, על כביש כל כך מוכר,
ליד צומת עלובה של כבישים, צומת של כבשים.
אתמול ראיתי דם קרוש של כבשים ליד תלולית עפר ורק חשבתי עלינו,
על כמה אני מתגעגע אלייך.
5 דקות מתל אביב סוף העולם הגיע לשנינו.
עוד מעט יגיע לכל אחד בנפרד, בירידה מגוש עציון, 5 דקות מתל
ערד.
|
