אני מחכה שתסחפי אותי.
מצפה שהרוח תכה בי ללא רחם ואאבד את שארית שפיותי במרדף
אחרייך.
אני זוכר שבסיפורים שקראתי פעם ובסרטים ההם נטולי הצבעים זה
היה ככה.
הכוח העצום והסוחף של האהבה אמור תמיד לנצח, לגבור על כל
מכשול, להציף, למשול.

וידעתי אהבות בחיים, הכרתי לא אחת את חומה של אישה, אהבתי,
נאהבתי, לעיתים אפילו נסחפתי כמעה כמו בזרזיף של מים.
אבל איפה המבול?!
גם אני רוצה לאבד את שיקול דעתי, לחייך ללא סיבה מיוחדת במשך
ימים ושבועות, גם אני רוצה לדעת להפוך את עצמי למשני ולתת את
כולי בשביל אחרת.

האם אהבה מהסוג הזה היא פרי יצירתם של אותם אלו שכתבו את ספרי
ילדותי?
היא דמיונם של האנשים שיצרו את הסרטים ההם?
האם נשבתי כל כך חזק באשליה שעמוק בנבכי נשמתי  הפכתי בה רוח
חיים?

אני לא רוצה להתפשר, בשום פנים ואופן, אני סמוך ובטוח בכל ליבי
שיום אחד, בהיר או לחילופין סגרירי, אני יגלה אותה.
אני לא בטוח מי היא תהיה או איך היא תראה, אני לא יודע איך
השער שלה יגלוש על כתפיה ומה יהיה צבע העיניים שלה, גם צבע
עורה, ניחוחה, והמבט שלה לא ממש חשובים לי, אבל דבר אחד אני
יודע,
דבר אחד שלאחת שלי יהיה יותר מלכל אחת אחרת.
החיוך שלה, החיוך שלה מיד יכבוש אותי, הוא זה שימיס את לבי
ויביא את המבול ויסחוף אותי אחריה במערבולת הזויה של רגש,
החיוך.