It's only the shallow who know themselves. -Oscar Wilde
"נסעתי במסלול השמאלי, ניסיתי לעקוף את הפחד שלי: מבורות,
מאנסים, מבחורות, מיחס- - " - רגע, מנמיכה - "כן, תיכנס!"
הוא פותח את הדלת. "ססאמק, עוד פעם הלסביות האלה? תכבי".
מסתכלת עליו לרגע, "הרגשה של" - "נו!!" - "טוב, מה אתה ככה
עצבני?"
הוא נותן לה שקית, היא נותנת לו כסף, וחוזרת לשכב על הבטן.
כשהוא יוצא מגבירה שוב.
קוראים לה סוניה. זה שם שקשה לאנשים כאן, היא מסבירה לפעמים
בחיוך, בגלל זה אני לא יוצאת הרבה מהבית; וגם הם יודעים שזה לא
נכון, אז תמיד כולם צוחקים שוב, אבל קצת במרירות. היא באמת לא
יוצאת הרבה. נוח לה בפנים: אפשר להסתובב עירומה, ולא צריך
להוריד שערות. ובעיקר נוח כשהיא משיגה לפעמים שקיות קטנות
כאלה, כמו זו שהיא פותחת עכשיו ומריחה בזהירות, כאילו מצאה
מטמון מקרי או גנבה משהו מהחדר של ההורים - בעיקר אז, מה חסר
לה בדירה שלה? אולי רק מזגן.
סיימה להכין ועכשיו מתחילה לעשן, וחיוך טיפשי מתמתח על פניה
כשהיא מסובבת שוב את הכפתור במערכת: "הרגשה של עיוות בכל
החושים שלי עכשיו". אח, ענבל, כמה סיפורים שמעתי עלייך, אם רק
היית יודעת כמה אנשים מסתובבים פה וטוענים שהיו להם כל מיני
קשרים אתך, עכשיו שאת מתה זו כבר לא בעיה - אח... היינו יכולות
להיות משהו גדול ביחד, אני ואת. את ואני. והמיטה רחבה לתת אהב
- אוף, מה זה קשור עכשיו? איזה מן חומר מוזר הוא הביא לי, הילד
הזה... שפתאום קופצים לי כאלו דברים לראש...
סוניה גם נהנית מזה שבבית היא בכלל לא מוציאה כסף. דברים קטנים
כמו מים כשהיא צמאה, מסטיקים ושירותים, אפשר פשוט לקחת בלי
בעיה. לפעמים היא מדמיינת שבכלל, זו המאה ה-16 עכשיו, או
העשירית, ואין ממש דבר כזה כסף, או לפחות לא כמו עכשיו, שהכל
נמדד בזה. אבל המערכת שליד המיטה מיד מזכירה לה. וגם הבחורים
שבאים מדי פעם עם השקיות. ולא שאין לה כסף, או שאת מה שבבית לא
קנתה קודם; אבל ככה, הדברים יותר פשוטים, ואין את ההרגשה הזו
שלפעמים נותנים לך בחוץ - כשאנשים מודדים אותך במבט ואת בטוחה
שהם רק חושבים כמה תקני מהם, כמה תשלמי להם, או כמה את
מרוויחה. כשנדמה לפעמים שהעיר עשויה מכסף. זה מגעיל אותה.
צוחקת, צוחקת כשהשיר מתחלף, ושוב כשנכנסת קצת רוח מהחלון. הוא
יתקשר? הוא בטח לא יתקשר. אוף, עד שמצאתי אחד בסדר... ככה זה
האמנים האלה: יום אחד רוצים אותך, יום אחר כך כבר לא. אבל איזה
בחור אחר יתאים לי? מתמטיקאי? סוחר? חה חה חה... - מרוב צחוק
היא קצת משתעלת - ואת סוניה, מי ירצה אם לא אחד אמנותי? הרי רק
מהשם שלי אפשר לכתוב פואמות -
אבל רגע, הוא בכלל פסל -
היא מגרדת את הראש ומחליטה לעזוב את זה. מכחכחת: אם ירצה
יתקשר, ואם לא, ממילא אין לי מה לחפש אצלו, נכון? נכון. אולי
נכין לנו עוד קצת... דווקא הביא בסדר, הילד...
לסוניה אין שותפים לדירה, וגם לא ממש חברים שיקפצו לבקר
(המשפחה? רחוק, רחוק). כאלה היו יכולים להוסיף עכשיו דרמה
לסיפור, לגוון קצת את סגנון הכתיבה, את אוצר המילים והתחביר.
גם סוניה היתה רוצה בזה, אני בטוחה; לפעמים גם לה נמאס לשבת
ככה ולחשוב באותה השפה. בדרך כלל החלפת מוסיקה פותרת את
העניין. או לצאת: להתקלח שוב (היא מתקלחת כל בוקר, בלי קשר),
להתלבש יפה - אפילו להוסיף קצת בושם - לארוז תיק קטן, וללכת.
לפגוש את החוץ. מדי פעם היא אוהבת לשבת בבית קפה ולטייל בין
הרחובות. היתה תקופה שאפילו רצתה לאמץ כלב, כדי שיהיה לה תירוץ
לעשות את זה באופן קבוע, אבל שינתה את דעתה, מי זוכר עכשיו
למה.
בכל מקרה, עכשיו אינו רגע כזה. דווקא נוח לה מאוד עם עצמה, ולא
אכפת לה אם לאנשים ישעמם לקרוא. אם הגעתם עד לכאן אני בטח לא
נוראית כל כך, גם לא כשאני עירומה, נכון? היא צוחקת לעצמה שוב.
עבר שבוע, עכשיו הוא כבר לא יתקשר... למי חבל יותר, לי או לו?
מתלבטת לרגע. ומה להוציא קודם מתחת לכרית: את השקית או המחברת
והעט.
הציטוטים מהשיר "נסיעה מהירה"/ המכשפות. |
