התחלתי לבכות הרבה לפני שידעתי למה, עוד לפני שהבנתי את המילים
שהיו כל כך כבדות עליי. בסך הכל עוד ילדה ילדה קטנה בת שמונה.
מבט אחד עמוק לתוך שתי עיניו החומות הספיקו עבורי כדי לראות
שמשהו בתוכו לא בסדר, שלבו נשבר מבפנים, שבשניה אחת ארורה
נקטפה מלבו השמחה - ואני לא הייתי שם באותה שניה ארורה, שניה
שקטעה חלק מלבו של אבי.
אפילו אמי לא הייתה לצידו, כולם פרט אליי ידעו מדוע.
דקות ארוכות הבטתי בו מנסה לברר את מקור כאבו, אך ללא הצלחה,
לא הצלחתי להבין למה.
והדמעה זולגת מעינו והוא שותק, בלבי אני מתחננת שיאמר לי מדוע,
אך השתיקה עוד נמשכת ולבי בפנים קורא לו לדבר אליי לספר לי
מדוע מחשבותיו האילמות שטופות בדמעות, ולמה מבטו מלא דאגה.
ואז הוא חיבק אותי מספר שניות. לא הגבתי. הוא חיבק אותי חיבוק
שמנסה לדבר במקום שפתיו ואלו שותקות ללא הצלחה.
לא הצלחתי להבין את שפת השתיקה הזאת, לאחר עוד כמה שניות לא
רבות בפה, מגמגם כאילו מנסה לומר משהו, אך מחסום נוצר על
מילותיו, והמילים בין אות לאות, הברה להברה נקטעות בדמעות.
הוא מדבר כאילו מפחד להוציא אותי מעולמי הוורוד, יותר נכון -
מפחד להכניס אותי לעולם שבעינייו כבר היה מוכר בדרכים מסוימות,
ואז כאדם שבור שלא יכול להחזיק זאת יותר בלבו אומר: "אמא",
לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "נהרגה", ומוסיף וממשיך כאדם החייב
לי הסברים, "בתאונת דרכים." אחרי זה נשבר לגמרי וממשיך לחבק
אותי.
כל כך קיוויתי שהוא צוחק, צחוק מסוג הבדיחות שלא מצחיקות אף
אחד פרט אליו, ואני עם דמעות בעיינים לא בטוחה אם לבכות או
לחנוק את גרוני בדמעות, מנסה לומר לו שזה לא מצחיק ושהוא מפחיד
אותי. לחוסר מזלי, זה לא היה סיוט-חלום בלהות, אלא חיי שמרגע
זה משתנים מעצמם. כאן נחשפתי לראשונה למוות. המבט של אבא לימד
אותי הרבה אך מעולם לא לימד אותי כיצד להתמודד. |