ריקוד הגוף בתנועה הרוטטת, המיתמרת מלמטה, עולה ופושטת במעלה
האגן, מרצדת בחוליות. חוליה, חוליה. כל חוליה בשרשרת האדם
רושמת את רישומה. מותירה קעקועה בגופי היוקד המהדהד לו באש
כחולה. עוד רגע ואני נשרף, לא נותר מאום מהגוף הרוקד את חייו.
עוד רגע ואשוב לעפר ממנו קורצתי, אל החימר אשר ממנו ובתוכו
עוצבתי. התנועה מובילה אותי בטירוף של תשוקה הטורפת כל תא ותא
בגופי המרצד לו בתוך יקום עגול, נשי. ריח, טעם וצבע כבר נעלמו
והפכו ללבן. ערבוב הצבעים הותיר אחד. כבר אין שניים אין אני
ואת אין כבר כלום מלבד התנועה שלא חדלה מלעלות מלמטה ולהמשיך
דרך העצמות שעוד רגע הופכות לנוזל לבן המעלה אדי רתיחה, מחליף
צורה ממוצק לנוזל לגז לכלום. מאיוד לאיון גופי. כך נשמתי
תאוין?
כך יומי תם ונשלם. מאין באתי בקושי אדע,לאן אלך ממש לא אדע.
ראשונה התאיידה לה כף רגלי, כבר אין מגע עם האדמה, מה מחזיק
אותי, לא אדע. קרסולי כגדם נוזלות מראות שוקיים שדומות לוריד
וברכיים המזכירות ראש סיכה. השקט בתוך מתקיים, והפחד כמעט
והלך. יום מותי, היום. ללכתי מהיקום נותרה שאיפה אחת. וכבר האש
מטפסת בי ועולה אל ירכיי ואגני שאתו הטבעתי חותם בעולם צבעוני
חי ונושם זה. מלחכת האש את הבטן שנשמה אין ספור נשימות, כאבה
צחקה קפצה לה בין את לאחרת, קפיצה אחרונה עכשיו, לבטן שאהבתי
למגדלור שהיה בתוכי לסמן לי את דרכי ביום ואת לכתי בדרך. מביט
באצבעות ידי, שנגעו, ליטפו, סטרו, אהבו וניגנו, כבר אינם.
החושך מסביב גדול ובהיר, חושך שמעולם לא ראיתי, חושך מואר עוטף
אותי בעת שחזי מתכווץ לו באש המאכלת המחוללת סביבי,
בתוכי ברחמים, באהבה ללא סוף. האש לבנה, כבר לא נותר דבר
מגופי, לא הותרתי אחרי כלום להתגעגע, לרצות. נפרדתי הופרדתי
הלכתי נלקחתי למקום שאיש לא היה בו לפני. להיות אני עצמי ככוכב
אחד מהאין סופיים הסובבים סביבי בתנועה ספירלית שואבים אותי
לתוכם ומותירים אותי בחוץ.
כוכב אחד בודד הסובב סביב עצמו ללא מחשבה של אתמול ומחר.