נרמון התעורר לפתע מדפיקה חזקה בדלת הבוק של הפונדק שלו.
מעניין מי יכול להגיע לפונדק בשעה כזו? שכן, עכשיו רק חמש
בבוקר. לפתע נרמון שמע עוד דפיקה, חזקה עוד יותר מקודמה.

נרמון עצמו היה גמד לוחם בעברו, אך מאז עידן הקרח ומאז שמלחמת
נסיכת הקרח נגמרה, החליט נרמון לבנות לעצמו פונדק בכפר קטן בשם
דרגון. בכפר, כל הבתים היו בנויים על העצים. בוני הכפר
הראשונים החליטו שעדיף שכל הבתים יהיו בנויים בין העצים.
נרמון בנה לעצמו פונדק. בכפרו התושבים הם מעורבים: חלקם גמדים
(כמו נרמון), חלקם בני-אדם וחלקם אלפים. בזה גם התייחד כפרו של
נרמון.

עוד דפיקה ארוכה מקודמתה וחזקה יותר מקודמתה העירה את נרמון,
שוב. נרמון קם וניגש אל הדלת הקטנה בסוף המסדרון. כשפתח אותה
התפרץ פנימה ידידו משכבר הימים. זה היה אדם מיוחד, קריגן. הוא
עצמו היה לוחם מגזע האלפים.

"קריגן, ידידי. אני מבין לרגשותיך כי אתה רוצה לפגשני שוב, אך
בשעה שכזו? ועוד בכזו סערה? סלח לי, אך עליי לשאולך מה קרה?
מדוע אתה כה נסער?" פתח בידידות נרמון.
"ידידי משכבר הימים, אם אתה שואל אותי שאלות מסוג זה,  זה
מצביע על דבר אחד ויחיד: אינך יודע על המתרחש סביב, מחוץ לכפר
הנינוח הזה. האפלה חוזרת שוב ולא כמו במלחמת נסיכת הקרח. הרשע
מאיים, ואלוהי הכל כועס על עמו ועל ארצו," ענה בצער ובכעס
מעורבים יחדיו קריגן.
"האם הדברים הללו שאתה אומר לי ברגעים אלו נכונים? הכיצד? הרי
סילקנו את כל האפלה מן העולם. היחידים שיכולים להחזירה אלו
בוגדים במסדר הדרקונים הכסופים ואולי גם האדומים. את כל
הדרקונים שחורי המסדר כבר סילקנו בעידן הקרח!"
"כן, ידידי. מסתבר שזו גם האפלה המאיימת ליפול על הארץ הזו."
"לא! אני לא נותן לך להשלות בי. אני מבין שאתה חלש ממסעך אל
מעוני והבוקר עוד לא התעורר ממיטתו, כך שעדיף שתלון בפונדק
שלי. בעוד כמה שעות, כאשר הבוקר החמים יפציע, שנינו ננהל שיחה
שלא ניהלנו כמותה עוד מאז פירוק צבא היד הלבנה."
"כמו תמיד, גם עכשיו אתה צודק ידידי משכבר הימים. אולי הכוהל
מדבר מתוך גרוני. שד יודע מה עברתי בימים טרופים שכאלו, אך
כמובן, אתה הוא המארח שנקלע בדרכי, כך שלא אעמיס עליך בשהותי
כאן ואם אינני רצוי כאן, אני אעזוב."
"הכיצד אתה אומר זאת? אתה ידידי, הצלת את חיי במהלך המלחמה.
החדר שאני אעניק לך על חשבון הפונדק ולזמן בלתי מוגבל, הוא רק
אחד מהדברים המעטים שאני יכול לתת לך בחזרה על כך שהצלת את
חיי."
"אך זכור, גם אתה הצלת אותי מדרקוני הרשע הללו של מלכת הקרח
האפלה," ענה בעליצות קריגן.

שני הרעים חזרו לשינתם, אך לצערו של נרמון שינתו הפכה לו
לטרופה. האם ידידו צודק? היכול לקרות דבר שכזה? האם האפלה
תחזור? כמובן שלפקפק בידידו קריגן תהיה טעות, כי שניהם היו והם
עדיין רעים ושניהם מאמינים אחד בשני. אמירת האמת הייתה השיעור
הראשון בחבירתו של נרמון לצבא היד הלבנה.

עד מהרה הבוקר הפציע לו ותחת השחר החיוור התעורר נרמון והחל
מטפל בפונדקו כמו בכל יום. פונדקו החמים של נרמון היה כל אוצרו
בימים שכאלו ולא רק נרמון התייחס אל הפונדק כאל מציאה. כמוהו,
גם כל ילדי הכפר ואנשי הכפר היו מבקרים בפונדק מדי יום.
בחורפים הקשים רוב חולי הכפר היו מגיעים לפונדק, שם טיפלו
בהם.
נרמון נהנה לראות את ילדי הכפר רצים יחדיו ומשחקים במשחקי
מלחמה וכאשר כולם היו מתאספים בפונדק החמים והכה נעים, היו
ממציאים סיפורי הרפתקאות, כאילו טיילו בכל הגדה המזרחית ונלחמו
כנגד כל דרקוני מסדר האפלה. כשהיו מדמיינים הילדים על כך שהם
עוזבים את הכפר ויוצאים למסעותיהם, היה תמיד נרמון עונה להם
בטון רציני כי העת לא רחוקה מהיום שבו הם יצטערו שהם עזבו את
הכפר, כפר הגלויות.  

כאשר השמש הגיע לאמצע מסלולה פונדקו של נרמון היה כבר מלא
באורחים ותיירים, שהיו מגיעים בתקופת הקיץ. כפר הגלויות כאילו
נולד לקיץ. תמיד בקיץ היו פורחים הפרחים והשמחה והצבעוניות היו
חוזרים לכפר. אנשי הכפר מאוד אהבו את הקיץ ואדם שהיה מונע מהם
להנות מתקופת הקיץ, היה זוכה לשמות גנאי ועלבונות.
קריגן התעורר גם הוא לבסוף. כאשר ירד לחדר הקבלה, במקום שבו כה
הרבה אנשים מן הכפר נהגו ונהנו לבלות, כולם בירכו אותו בבוקר
טוב. כל אנשי הכפר קיבלוהו כחברם והיו שמחים כי למשפחה נוסף
אדם, אדם שסביבו סבב עולם ומלואו, וכולם היו צמאים לעולמו, כי
זה היה הדבר החדש היחיד בימים הכה קשים ושגרתיים.
לבסוף הגיע קריגן למקום מושבו של ידידו הוותיק, שאותו כה
השתוקק לפגוש.

"בוקר טוב, מה שלומך ידידי משכבר הימים?" פתח בשימחה מהולה
בצחוק נרמון.
"שלומי טוב והבוקר איתך. יום קיצי הוא היום. יום שעבר בחיי
המון זמן מאז שראיתיו לאחרונה," השיב בשמחה קריגן.
"אני שמח ששבת לבקר. המון זמן לא התראנו ואנו צריכים להראות לך
את המקום," המשיך בשמחה נרמון.
"אנחנו? בינתיים אני הנני רואה רק אחד מסוגך. אל תאמר לי
ששתיתי יותר מידי!" אמר קריגן.
"לא ולא! אתה שפוי לגמרי, זה אני זה שצריך להתנצל בפניך. לא
הכרתי לך את עוזרתי כאן במקום."
"מי היא? אתה כבר ממש מותח אותי!"
" זאת היא נגה-אור."
ליד נרמון הופיע לפתע נערה צעירה, בגילו של קריגן. היא הדהימה
את קריגן ביופיה הלא-שגרתי. נגה-אור הייתה בעלת שער שחור חלק
וארוך. גופה התפתל כלפי מטה, בגלים שהרטיטו את ליבו של כל אדם
בגדה המזרחית. פניה הקרינו אושר ונתינות. היו לה פנים חלקות
ויפות שהתערבו יחד עם עיניה התמימות לכדי יופי מדהים.

"אני צריך להודות ידידי, אתה באמת יודע לבחור אותן," אמר קריגן
בפתע.
"לא סתם רציתי שתכירה. לנגה-אור יש הרבה מחזרים, אך לפי דעתי
אתה, חברי משכבר הימים, תוכל לתת מענה לכל צרכיה. סיפרתי
לנגה-אור רבות עליך והיא עצמה הסכימה איתי. עכשיו ידידי, עליך
להפגין זאת! אתן לשניכם לשוחח יחדיו ואני בינתיים אטפל באנשים
שכה רוצים לטעום מהכוהל הנפלא שיש לי מאחורי הדלפק," ענה נרמון
שהבחין בהפתעתו של חברו קריגן.
קריגן היה צעיר מנרמון, אך בכל זאת הנ"ל לא מנע משניהם לטפל
אחד בשני במשך המלחמה ולהישאר ידידים קרובים, עד ימים אלו.

"מה דעתך לשוחח במקום קצת פחות רועש ונודף ריחות כוהל אלפים?"
פתחה בצחוק נגה אור.
"מסכים אני איתך כי המקום הזה איננו מתאים לשיחה מהסוג שאנו
ננהל," ענה בעליצות קריגן.
השניים עזבו את המקום במהרה ונרמון שם לבו לכך, אך הדבר כלל לא
הטריד אותו. הוא שמח למען חברו הוותיק קריגן ובשביל נגה אור,
על כך ששניהם מצאו את אושרם.

קריגן לא תיאר לעצמו את יופי כפר הגלויות. קריגן עצמו הרגיש
מרומם רוח, מפני שראה יופי שמעולם לא נתקל בו. זו הייתה
נגה-אור שהשפיעה עליו וגם האווירה הכה חמה ששררה בכפר. עד מהרה
קריגן שכח בכלל את כל הרוע שמתקרב לעולם.
בדרכו ראה קריגן תחת השמש היוקדת עצים אדומים-שחומים. לפתע
אפילו האבנים שעליהן התגלגל לו זרם מים קטן נראו לו משמעותיות.
קריגן ראה כי זוהי שעת צהריים בכפר. השמש עמדה על צידה וחיממה
את הכפר כולו. נעים היה ללכת למעלה, באוויר. קריגן חש את הרוח
מלטפת אותו כפי שאף-אחד לא עשה בעבר. כל המלחמות וכל העצב
שעיניו של קריגן ראו חלפו עברו לפתע, כאילו הולידו כנפיים
ועפו.

"מרהיב המראה, לא כן?" פתחה לפתע נגה-אור.
"אכן כן. שמח אני שיצאנו מהפונדק האפלולי אל האוויר הצח הזה,"
ענה קריגן בשמחה.
"העונג כולו שלי," ענתה גם נגה-אור בעליצות.
"וכשיו, משאנחנו משתהים על הגבעה הירוקה הזו וכשהעצים האדומים
הללו סביבנו, עליי לשאולך עלייך ולהכירך טוב יותר, כי מצאת
חן-בעיניי ומראה כמו שלך, כלל לא נגלה לעיניי מדי יום."
"ומה תרצה לדעת?"
"אני יודע שאת מגזע האלפים, אך בכל זאת יש בך וביופייך משהו
קסום."
"אכן אני מגזע האלפים ובכל זאת דמי מעורב, מפני שאימי הייתה
אלפית מלכותית, אך אבי היה בן-אנוש."
"עליי לומר שבהחלט יש כאן משהו קסום. התערובת שבין בני-האדם
והעלפים המלכותיים היא בהחלט קסומה."
"אני עובדת של נרמון כפי שידוע לך וגם אתה משכת את עיניי. מה
סודך, אם אפשר לדעת?"
"אני אדם רגיל, מצטער. כמו-כן עליי להצטער על התקרית שהייתה
בפונדק. התנהגותי הייתה חייתית, אך עלייך להבין, אני לוחם
והרבה זוועה ראו עיני. הרבה רוע ודם ראו עיניי."
"אני מבינה, אך אם אני אומרת לך שמשכת את עיניי, משמע הדבר כי
בהחלט קסום אתה. אני מאוד אצטער על שאלה זו, אך עליי באמת לדעת
- מה מעשיך כאן בכפר?"
"אומר לך ואת אינך צריכה להתנצל כלל. הרוע שבעולם חוזר. זה לא
יהיה כמו שהיה במלחמת נסיכת הקרח, אך זה יהיה רוע שיתערבב
בטוב. באפלה הזו, נצטרך כולנו לחשוב על מעשינו בעולם הזה ולתקן
את כפרינו ובתינו שוב. האפלה תכה הפעם בחוזקה, במקום מאוד לא
צפוי.
"לכן חזרתי לכפר הזה. אני רוצה למנוע מן האפלה לחזור לעולם
הזה. אני רוצה לאסוף למסעי כמה שיותר קרובים וחברים שיצאו איתי
יחדיו לעיר הקסם נמולין, שם נפגוש כהן שיחזה לנו את העתיד
לבוא. הוא היה גם האדם שהתריע על חזרת הרוע. רציתי לבקש זאת
מנרמון, אך עכשיו משהכרתי אותך, שואל אני אותך גם כן. האם
תירצי להצטרף?"
"אכן סיפורך עצוב הוא, אך נערה אני והרבה אינני יודעת כלל.
בנוסף, אולי אל הטוב רוצה למחוק מן העולם את האפלה לגמרי
ויציאה למסע מסוג זה שאתה מציע היא בהחלט הסתכנות במטרות הקסם
והאלוהיות. לא ארצה להסתכן במטרות אל הטוב."
"נכון, צודקת את שזהו סיכון, אך זהו סיכון שייקבע את גורלנו
בעולם הזה. את גורל כל האנושות, כל הגזעים. כפי שכבר אמרתי לך,
הרוע יתערבב בטוב. זהו רמז בהחלט, אינך צופה מלחמה בין אל הטוב
והרע?
" כמו-כן, נערה את, אמת, אך המסע יבגר אותך בהחלט ואת תיזכי
לראות מקומות מרהיבים שייחרטו בזיכרונך לעולם.
"אך לא אכפה אני עלייך את המסע הזה. אם לא תירצי, תוכלי גם
להישאר במקום הזה, הכה קסום."
"אותי שכנעת ברגע זה. צודק אתה בהחלט. המסע הזה יעשה בי מעין
חשבון נפש ובאמת אני מאוד רוצה לראות עוד מקומות מרהיבים שבהם
עוד לא דרכה רגל, כמו זה. אני מצטרפת אלייך. גורלי להיות במסע
הזה."
"שמח אני על שהחלטת החלטה כה נבונה".

השניים החליטו כי שיחתם הספיקה להם והחליטו לחזור לפונדק בכדי
לספר את הידיעה המשמחת לנרמון ולנסות לשכנעו להצטרף בעצמו למסע
הקסום הזה.
בדרך לפונדק הרגיש קריגן את הקסם שהיה באותו רגע באוויר. הוא
שמח שמצא את נגה-אור וקיווה כי היא עצמה מרגישה כך. קריגן שכח
לגמרי את הרוע ששורר לו בעולם החיצוני, מחוץ לכפר הזה, מחוץ
לגדה המזרחית. כל שעניין אותו הוא יפיה של נגה-אור והקסם שעמד
בין שניהם. טוב שנגה- אור מצטרפת, חשב לעצמו. אף שקריגן לא
הכיר כלל את נגה-אור, בכל זאת הרגיש עצמו כאילו היה מכר של
משפחתה מימים עברו.
הדרך חזרה הייתה מדוייקת, בדיוק כפי שהייתה כאשר הלכו השניים
מן הפונדק, אך הפעם השמש כבר עברה את אמצע השמיים והחלה צועדת
בצעדי ענק לעבר האדמה וכך גם חומה עבר יחד איתה מן העולם.

לבסוף, כאשר הגיעו השניים לפונדק, רץ קריגן בסערה לתוך הפונדק
בכדי לספר לחברו משכבר הימים על שתי הידיעות.
"לא תאמין לזה כלל," פתח קריגן.
"לא אדע במה להאמין עד שלא תאמר לי," ענה נרמון.
"ובכן, אזכיר לך את השיחה שקיימנו מוקדם בבוקר..."
"כן, כן, אני רציתי לשוחח איתך בנדון מיד כשתחזור."
"לנגה-אור כבר סיפרתי על כך והיא מצטרפת למסע, שבעוד דקותיים
תדע עליו יותר".
נגה אור, שנכנסה לפונדק באותו רגע, אישרה עם ראשה את הדבר, ממש
אל מול פניו המופתעות של נרמון.