אז החלטתי. כל המאמצים האחרים לא הועילו בכלום, ודרכי גישה
אחרות לא עזרו לי בשום דבר. מחברים אני כמסתבר מתבייש, וכבר
מזמן נפטרתי מהאשליה שעם עצמי אני כבר יכול לסדר את זה, וכל מה
שצריך זה להיות חזק. וככה, שברוב יאושי, הגעתי למסקנה הנוראה
והסופית האחרונה שמוחי הכואב והפצוע מרגשות כבר יכל לחשוב
עליה.


לוח מודעות דרושים של ידיעות:

נער צעיר בן כ16. שיער בלונדיני ועיניים כחולות מחפש מישהו
לבכות לו, על האדם להיות קשוב, נורמלי במידת האפשר, רגיש
והחשוב מכל: פגיע בדיוק כמוני. כמו כן, רצוי שהאדם יהיה נקבה.
תנאי תשלום והסדרים אחרים יקבעו לפרטי פרטים בטלפון.

טוב אני יודע, זה היה צעד נואש לעשות. אבל אם כבר משהו יצא לי
מכל המיסחור הזה של כל דבר בעולם. אז אולי את אותו הדבר, שלו
אני משתוקק כעת בזמן כאבי אוכל לקבל. לא, לא ביקשתי פתרונות
קסומים לכל בעיותי, פשוט כי אני יודע. שתמיד יהיו אחרות שרק
מחכות, ומוכנות בשמחה להחליף את אחיותיהן. ובניהם, בלי ספק
יהיו כאלה יותר גדולות ומרושעות ומכאיבות מאילו שיש לי עכשיו,
עד כמה שזה בלתי ניתן להבנה. וככה שאני מעדיף להשאר עם מה שיש
לי עכשיו. רק מה. שעכשיו, שלא כמו אי פעם בעבר. נורא קשה לי.
כמובן שקשה זה מונח יחסי לחלוטין, וכבר היה לי "נורא קשה",
מספיק פעמים בעבר. אבל זה שונה, זה מכאיב בצורה אחרת, וזה
מפחיד.


גלית הופיעה אצלי בדירה ביום שלישי האחרון. היא דפקה על הדלת
במהירות ועקביות שכזאת, ומיד התנצלה שהיא מופיעה כאן בלי
שטילפנה מראש כמו שהיה כתוב בהודעה, אבל היא כבר הייתה באיזור.
ושבאמת סליחה, והיא נורא מצטערת ושאולי אני אזמין אותה כבר
פנימה. כי קר לה והיא רטובה מהגשם שיורד כבר כל אחר הצהריים.
(לפחות שבסיפורים ירד פה קצת גשם).  "למה את כאן, שוב?". גלית
התנקתה במהירות, ונעמדה בשקט מולי. "בגלל ההודעה שפירסמת...אתה
תראה. אני מקשיבה נורא טובה...ובכלל, אין לי בעיה עם רגשנות,
ואני אוהבת גברים שבוכים, ו...". הסתכלתי בתדהמה. "מה?!...אתה
יודעת שאת מאחרת בשלוש שנים, נכון?". "מה, העבודה כבר תפוסה?".
כחכחתי בזיפי זקני, שמזה זמן רב כבר נהיה לי לשגרה. כשאני חושב
חזרה על גיל 16, העובדה שיצמחו לי שיערות על הפנים תמיד הייתה
לא מובנת כזאת. שוהה ברקע, אך מעולם לא נתתי לה מחשבה יתרה.
"לא, למען האמת. המשרה עוד די פנויה, אבל..". "אה, יופי! אז
בוא, שב ותספר לי. מה קורה לך בחיים?...איזה בעיות מתרוצצות,
שכבר היית צריך לפרסם עליהם מודעה בעיתון. נו,ספר! חברים,
אהבה, משפחה, אני כאן בשבילך.". התיישבתי. "טוב, זה די היה
מזמן את יודעת. בסוף לא זרקו אותי מהבית. אפילו די הסתדרתי שם
בסדר. הייתה גם התקופה שהתגייסתי, וזה היה נורא קשה. מה גם שאז
חברה שלי עזבה אותי. אבל גם על זה כבר די התגברתי ככה. ו...לא
יודע, העניינים די בסדר עכשיו". גלית נתנה לי מבט של ילדה
מאוכזבת, שכרגע הזכירו לה שהיא צעירה מדי כדי לצאת כמו אחותה
למסיבות, ואמרו לה שהגיע הזמן לישון. וקימטה את שפתיה קצת.
"טוב, לך תכין קפה. ובוא תשב ואני בטוחה שעוד נוציא ממך
משהו!", היא אמרה לי בקול סמכותי. "טוב", חצי חייכתי חצי
אמרתי. הילדותיות המצחיקה שלה נראיתה לי די מעודדת משום מה.
וככה, שקפה איתה נראה לי מתאים.  

כשגלית לגמה מהקפה, ראיתי בפעם הראשונה מזה עשר דקות שאני
מסתכל עליה. כמה שהשפתיים שלה יפות. לא יודע. קטנות כאלה,
נחמדות. וככה שישבנו ודיברנו. "אז מה, איך בצבא?...אתה מסתדר,
שמה בשממה?". "אה, אני מניח שכן" אמרתי תוך כדי העברה חסרת
תכלית של ידי ליד מצחי, וקימוט קל של העיניים. מנהג שדבק בי
במהלך השנים. "ואיפה אתה משרת?". היא שאלה, כמתעניינת. "מדריך
קרב מגע", פלטתי בד בבד עם גמיעת הקצה של כוס הקפה.
"וואלה?...אתה כאילו יכול לפרק מישהו לשניים עם הידיים
וכאלה?..". "אני מניח שכן...אבל זה בטח יקח מלא זמן, בלי איזה
כלי עזר או משהו כזה". גלית חייכה כשתלתליה קופצים בצורה
מצחיקה. ואני הרהרתי לי בשקט בבדיחה המפגרת שלפני שניה יצאה
מפי, וקיבלתי אותה בנחת נפש. למדתי להשלים עם דברים שכאלו כבר
מזמן. "שניה, וכבר יצא לך ללכת מכות ככה עם מישהו?..". "לא
באופן רציני. רק באימונים". אמרתי. זה די מצחיק חשבתי לעצמי.
במשך זמן די רב למדתי להגביל את העניין באומנוית הלחימה רק
לעצמי, מכוון ששמתי לב שבנות אינן מתעניינות בנושא. וכעת לאחר
זמן כה רב. הנה ממש מגיעה אחת שרוצה לשמוע, ואני יושב שם כמו
אדיוט ושותה קפה. בשקט. גלית ואני דיברנו עוד קצת, על כל מיני
דברים מעניינים. רובם עלי, שכן היא נראתה מאוד מתעניינת בנושא.
ומעט עליה, כשהיא עצרה לנשום. והדחף הגברי שבי לדבר עם בנות,
הצליח להשתלט עלי לרגעים מעטים. ולמען האמת הייתה זו שיחה
נחמדה ביותר, אך לא התרפיה שהיא הייתה אמורה להיות. אלא סתם
שיחה שכזאת. אני בהיותי אדם שנוטה לקחת דברים לעומק רב יותר
ממה שהם בדר"כ כלל, כבר סברתי שאולי עוד תצא מהעניין ידידות.
ומי יודע מה עוד. אבל מהכרותי הקודמת עם אנשים כמו גלית, ולא
שאני מכליל או משהו כזה, דבר זה מגיע מניסיון. אנשים כאלה אינם
נוטים להתעכב רבות על דברים. ומקבלים את מה שבה בחייהם קבלה
שלמה, ולכן. אין שום סיבה שתתעכב גם עלי. מאותה סיבה, גם לא
הפתיע אותי בכלל כשגלית, ראתה שממני לא יצא כלום. קמה, תפסה את
הדברים. אמרה המון המון תודה על הקפה, ופשוט נעלמה לי מחוץ
לדלת ואל השקיעה. ואני, ישבתי שם. מחוייך מהאירוניה שכאמור
ראיתי מגיעה עוד קודם. מהרהר בשקט בעובדה, שהנה הגיעה משהו שכה
יחלתי לו. במשך זמן כה רב, וכל תקוותי תליתי בו לפני בסך הכל
שלוש שנים. ועכשיו, עכשיו שהוא סוף סוף כאן. כבר אינני צריך
אותו. חיי, לפחות לעכשיו שקטים, רגועים ואפילו הייתי מסתכן
באמרי מאושרים. וכיאה לאגדות ולסרטים הוליוודיים זולים, החלה
לצאת אל מעבר לעננים השמש. שעד מהרה תייבש את הגשם שירד,
ודמעות שנבכו לפני שלוש שנים, ותשאיר חמימות קלילה שכזו. אם
הייתי צריך לבחור, ודאי הייתי אומר שזאת היא אותה הקלישאה שאף
פעם לא תמאס עלי.



הערת הכותב

כך אני מקווה את חיי בעוד שלוש שנים. ואפילו שוודאי לא כך
יתגשמו. לפחות כאן, בין המילים. כאן הן יכולות לחיות להן בנחת,
ובאין מפריע.