כולנו זאבים חסרי טאקט ורגישות,
בשביל להתעצם נמחק אחרים באדישות.
פה ושם יש גם כמה מתחסדים,
אבל בעצם - גם הם אותי מעצבנים.

טובים אנחנו מכל שאר החיות,
בכך שיודעים צבועים, שקרנים ושטחיים להיות.
ללא הבדלי דת, גזע ומין אנו שונאים,
את המצפון, אם קיים, בידינו המגואלות חונקים.

למה בשם האלוהים כל אותן המלחמות?
עושות לי חשק של להרוג ולבכות.
נוצרנו כולנו גזענים ובורים,
ניצבים בסרט זול שנקרא חיים.

ואפילו אני יכול להרים את גבתי בתמיהה,
אף על פי שמסמר אופנתי תקוע בתוכה.  
האין כל זה נראה לכם מוזר קמעה?
בהתחשב בכך שחיים אנו בזאת המאה...