"תתרכז ברוע שבפנים, תתרכז ברוע שבפנים, תתרכז ברוע...", הוא
אומר לעצמו במחזוריות, חוזר שוב ושוב על המנטרה שהחזיקה אותו
שנים בעבודה הזאת. מסביבו חושך מצריים, עוד אחד מהלילות מחוסרי
ירח האלה שעושים את העבודה התובענית שלו, תובענית אף יותר.
הרוח מתחילה לנשוב. בהתחלה בנעימות ואחר כך היא מתחזקת, מביאה
אתה גשם חודרני. הוא מתקדם ברחובות הנטושים, מחפש את הכתובת
שרשומה בפנקס הצהוב הישן הספוג שלו. משמאלו הוא חולף על עוד
פנס רחוב מאיר מדרכה מוזנחת שגובלת לחנות מוצרי חשמל גנובים.
"תמיד זה יוצא בשכונות הכי גרועות של העיר", הוא מהרהר בדברים
שהרהר בהם כבר מליון פעמים בעבר. פח נופל מימינו בצליל מתכתי
צורם ואחריו נשמע קול של חתול נבהל. הוא מסתכל בפנקס, זאת לא
הכתובת שלו. הטיפות מסנוורות אותו, נכנסות לו לעיניים ומעוורות
אותו מיליון פעמים בשנייה. למראית עין, ניתן לחשוב שאימא אדמה
בעצמה מנסה למנוע ממנו מלהגיע למטרתו. "פעם אחרונה הערב ואנחנו
מסיימים עם זה, רק פעם אחרונה", הוא חוזר ואומר לעצמו, מנסה
לשכנע את התת מודע שלו בדברים שהוא יודע שהם אינם נכונים. עוד
שתי סמטאות והוא שם. הידיים שלו מתחילות לרעוד סביב המקל. הרוח
שנושבת מולו מצמידה את הבגדים הבלויים שלו לגופו, מדגישה כל
עצם ועצם שמרכיבה אותו. "הרוע לא פוחד, הרוע לא פוחד,
הרוע...", הוא מתרכז במנטרות שלמד לפני שנים רבות במקום כל כך
מרוחק. "שדות נצחיים 662, שדות נצחיים 664...", הוא מקריא את
הכתובות שרשומות על אותם קירות לבנים אדומות. הוא מסתכל בפנקס,
ומביט שוב על הכתובת שעל הקיר. "כמה אירוני...", הוא מגחך
בציניות תפלה. הוא מסדר את הגלימה השחורה שאופפת אותו, מכסה את
גולגולתו החיוורת בכיסוי הראש ומחזק את אחיזת העצמות שהוא קורא
להם ידיים סביב מקלו של המגל. "show time", הוא זורק את אמרת
המפתח הקיטשית שלו ונכנס לסמטת "שדות נצחיים 666".

והנה הוא שם, הקורבן שלו, מכורבל לו בפינה תחת שמיכת קרטון.
"הומלס מסכן", הוא חושב בסימפתיה שנוגדת כל כך את המצב שבו
שניהם נמצאים. הוא מסיר ממנו את פיסת הקרטון וחושף את קורבנו
לגשם. "פלוני", מלאך המוות מדקלם, "בנם של אלמוני ואלמונית,
הגיע העת שתפגוש את בוראך!". הוא מניף את המגל גבוה מעל כתפן
הימנית, מוכן להוריד על הקורבן שמולו את הלהב ולגזור את גורלו.
הקורבן מתעורר. באדישות טיפוסית הוא מתיישב מתחיל לנקות את
עצמו. "תהרוג אותו כבר! תהרוג אותו כבר!" מלאך המוות מאיץ
בעצמו בידיעה שאם הוא ימשוך את המעשה עוד שנייה בוודאי ויתחרט.
"תוריד עליו כבר את המגל! זה הזמן שלו!", הוא דוחק בו. הקורבן
מפסיק לנקות את עצמו ומתחיל לבהות בו, מטה את ראשו הצידה כאילו
אומר, "אני יודע למה אני פה, אבל מה אתה עושה פה?", הוא נשבר.
עיניו הכחולות מנפצות את כל התדמית שהמלאך ניסה להקרין, הופכות
אותו ממלאך המוות לילד מפוחד. הוא מרפה את האחיזה מן המגל,
מתכופף ומסיר את כיסוי הראש. הרוח שורקת לה בעת שהיא עוברת לה
דרך החורים בגולגולתו שהיו פעם עיניים. "הומלס מסכן, כמה
שהעולם התאכזר אלייך", הוא מחייך חיוך מלא שיניים ומושיט את
ידי ללטף את ראשו. שערותיו סומרות של הקורבן בעת שידיו של מלאך
המוות עוברות דרך פרוותו השחורה, אך הוא אינו משמיע קול. מלאך
המוות פוסק מללטפו ומביט עליו. מולו עומד חתול שחור קפוא,
עיניו ממוקדות על נקודה קבועה באופק ופיו פתוח. הוא שולח אצבע
ודוחף אותו קלות והחתול נופל על צדו, משמיע קול מתכתי קר בעת
שהוא פוגע באדמה. "מחר אני מבקש העברה לאנשים", מרגיע מלאך
המוות את עצמו בהבטחות שווא. הוא קם ,יוצא מהסמטה ומתחיל לצעוד
לכיוון הכתובת הבאה. "מי לעזאזל צריך מלאך מוות לחתולי רחוב?"
הוא חוזר ומהרהר לעצמו בדברים שכבר הרהר בהם לפחות מיליון
פעמים בעבר.