יום שישי, ערב, אנחנו כרגיל מגיעים בין האחרונים, עומדים ליד
הדלת של סבתא וסבא, הריחות כבר מחלחלים מתחת לדלת, עושים לך
חשק לדלג על כל השלומות והחיבוקים, ולקפוץ לתוך כיסא ולטרוף.
סבתא פותחת את הדלת, תמיד בשמחה עמוקה וקוראת: הוווו! ברוכים
הבאים! במבטא פרסי שהוא כל כך סבתא.
ואז נושמים לתוך הריאות את הבישול הפרסי, והם מתמזגים עם
ההמולה של הנכדים שמתרוצצים בכל מקום, צועקים, צוחקים, המשפחה
ליד השולחן מתארגנת לארוחה,
וסבא מתכונן לקידוש יום שישי. החדר חמים, כשבחוץ קפוא.
השטיחים, אור בבית, ודוד יורם מתלוצץ על משהו מתוכנית הבידור.
סבתא נותנת חיבוק חזק, שמחה שבאנו, מזמינה אותנו לשולחן.
אוי, השולחן עמוס בכל כך הרבה אוכל, שקשה להאמין שאישה אחת
בישלה את כל זה.
האורז הלבן עם חתיכות תפוח-האדמה עליו, חורמסבזי חמוץ, מרק
שעועית שאני הכי אוהבת, הכל מהביל, ורק מחכה לנו. צלחות עמוסות
בירק מכל סוג, סלטים, פשטידות, ורואים תמיד שסבתא משקיעה בכל
תבשיל את כל האהבה שיש לה (ותמיד נשאר לה עוד הרבה בשביל
החיבוקים בין לבין). סבא עושה קידוש, כל המשפחה במסורת של
שנים, ומדי פעם דוד יורם, משה או אבא שלי עושים איזו מחווה
מצחיקה, וכל המשפחה מתאפקת לא לצחוק. שותים את היין, שרק מגרה
את בלוטות הטעם עוד יותר, ומתיישבים, ופתאום, אתה מסתכל, ולא
יודע מה לעשות! מאיפה להתחיל לאכול! האורז קורץ לי, השעועית
קוראת לי, המרק מדגדג לי את האף. וסבתא כבר מתחילה למלצר
לכולנו, ושמה בצלחות אוכל, וכולם תמיד אומרים לה לשבת, אבל היא
מקשיבה? היא רק אומרת בסדר ומביאה עוד סיר ושואלת מי רוצה מרק
אדום... ממממ... מרק אדום... תחשבו: אוי אלוהים, הרבה ואו,
משולב עם יאמי!
אתה מסיים לאכול, פותח כפתור במכנסיים, סבתא כבר מגישה את התה,
שיעזור להוריד את האוכל, כולם יושבים ומדברים, ואני מסתכלת על
סבתא וחושבת לעצמי: אין כמו האוכל של סבתא.