"את גיבורה!"
"לא, אני לא. אני פחדנית. וכי מה פרוש להיות גיבור? אני אגיד
לך.
גיבור, זה שנקלע למצב בלתי צפוי, קשה, שניכפה עליו, ובוחר
לפעול בדרך שהיא לטובת הזולת, ולפעמים יוצא נשכר בעצמו.
"ואת מה את עושה? האם אינך מונעת מזולתך לסבול בגללך, איתך?"
אמת. כך אני נוהגת. אבל לא מתוך גבורה אלא מתוך פחד. מפחד
הכניעה. אם אאפשר לעצמי לשקוע אל תוך ייסורי להגות בסוף הצפוי,
לא יהיה לי גם את המעט שעדיין ניתן לכנותם חיים.
לכן, אין אני פועלת מתוך גבורה, והקרבה, כי אם מפחד. פחד עמוק
ונורא.

באותו בוקר החלטתי ללכת לבקר את סוזן. קרוב לחודש שלא ראיתי
אותה. בדרך כלל זה לא קורה. אפילו שיחת טלפון לא החלפנו. אבל
החגים הופכים סדרי עולם. התלבשתי מהר ויצאתי לדרך, גמור היה
עמי ללכת ברגל את כל הדרך. אני אוהבת ללכת. צעדתי על המדרכה
היא היתה רחבה ונקיה ככל שעיני הגיעו ראות.  השמש חדרה בין
ענפי העצים שבשולי המדרכות  ושעשע אותי ביצירת מיני צורות על
כתפי ועל פני ועל הדרך שלפני. איזה יום מרחיב ראות.  איזה יום
של הפתעות עלה במוחי הפזמון, שתכף התחלתי לזמזמו חרש, והצעידה
היתה קלה קלה. כמעט לא הרגשתי בזמן שחלף, וכבר הייתי לפני ביתה
הדו-קומתי של סוזן. שקט ורוגע אפף אותו כמו את סוזן עצמה.
צלצלתי בפעמון וחקיתי מעט, וצלצלתי שוב. קולה לא נשמע
באינטרקום. כנראה שגם היא לא יכלה להשתחרר מהשפעת היום הנהדר
הזה, ויצאה. וכך החמצתי אותה. אולי נסעה אלי? אם כן, זה יהיה
מצחיק. היא אלי ואני אליה. נראה אם המפתח נמצא במחבוא מתחת
לשיח. אצבעותיי חיטטו באדמה שהיתה עדיין לחה מהגשם שירד שלשום
בערב. זהו- מצאתי את קופסת המתכת הקטנה. פתחתי אותה והמפתח
בפנים. עכשיו מה לעשות, ללכת, או להיכנס ולחכות לה. אני מקווה
שלא תקבל את זה רע. בין כך אני חייבת ללכת לשרותים. אז הוכרע.
לקחתי את המפתח סגרתי את התיבה, וכיסיתי אותה קלות שוב עם רגבי
האדמה. השתחררתי מן הבוץ באצבעותיי, עליתי את המדרגות המעטות
עד הדלת, ופתחתי אותה  מוכנה לסגור מהר את האזעקה. עוד יתפסו
אותי ויאשימו אותי בפריצה. נראה שהייתי זריזה אמיתית כי פעמון
האזעקה לא הופעל. נכנסתי ישר לחדר שתפקידו היה לארח אנשים
שאינם משתהים  למשך זמן ארוך. צורתו עגולה. המשכו המטבח. סו
אוהבת  לבשל, אוהבת לארח, ואוהבת נוחות. לכן המטבח צמוד לחדר
ודלתות אין לו. מה שכן הוא מפואר, מפואר ממש. בסתר לבי אני
מקנאה בה.  על שיש לה העוז, לעשות את אשר היא רואה לנכון ולא
נותנת חשבון לאף אחד. למרות שזה רק מספר שנים שמצאנו ידידות
בינינו, הקרבה היא רבת עוצמה. מותר לי לקנא בה. זו היא קנאה
ללא רוע. אלך לשרותים ואשטוף את ידי משארית האדמה.
חלונות המטבח משתרעים לכל אורך הקיר, הצופה דרכו כאילו עזב את
העיר ונכבס אל יער שופע לחשושים, פינות חבויות ואפילו אגם מים
קטן. לשם באים לרוות את צימאונן ציפורי השכונה. ויש מהן בשפע.
מכל המינים וכל הגדלים והן מתהדרות בנוצותיהן שלפעמים יפות
יפות.
אל המטבח  חודרת השמש ברוב עוזה ולי יש שוב חשק לשיר. אני
לוחצת על המשיבון אולי הוא יגלה לי היכן ידידתי סו.
"סוזן שרי! אם יש בך טיפת אהבה את מצטרפת אלי לקפה פריז. עכשיו
השעה עשר. נאכל צהרים ביחד. אל תחמיצי אותי. היום אני כאן, מחר
נוסע בחזרה. ארווין."
זהו, אין מה לחכות לה. עכשיו אחת-עשרה ושלושים, היא הלכה ולא
תחזור עד אחר- הצהרים, אולי אפילו לפנות ערב. אעשה לי קפה
ואכבד את עצמי בעוגיות העדינות שלה. אחר-כך אלך כי חבל להחמיץ
את היום האביבי הזה.
ישבתי לי בנוחות על הספה המכוסה בד מרוקם בסיגנון בדואי. על
השולחן שלידו היה מונח עיתון. עיתון של היום, עדיין בקיפולו
המקורי עם פס הנילון המהדק שלא יתפזר. וזה אומר שהיא עדיין לא
קראה בו. מובן, הרי נחפזה ללכת. אקרא בו אני בלוויית שתיית
הקפה המשובח.
פתאום הופיע כתם של צל בחלון. עורב - עורב שחור גדול ותוקפני
למראה, גנב חלק מן השמש ומנע ממנו לזרום אל תוך הבית.
לך מפה קראתי אליו! הוא לא זז. המנובל המשיך לעמוד שם בעקשנות
ופניו אלי.
מה אתה רוצה? ששששששש קישטא לך! חבטתי על השולחן חזק בתקווה
שיבהל ויברח.
הוא קפץ לאוויר כאילו עמד להמריא. אבל לא, רק נוצותיו פרפרו
בעצבנות. תפסתי את דף הפרסומות כדרתי ממנו כדור והשלחתי אל
החלון ישר אל פרצופו של הטרדן האפור שחור. הוא פלט מגרונו
קריאה חדה ומרוסקת ועף לו. במעופו המשיך קורא שוב ושוב כאילו
הוא צועק עלי. איזה ציפור, למה יש ציפורים כאלו מי צריך אותם?
עבר לי החשק לקרוא. אספתי את דפי העיתון סידרתי אותם ככל
יכולתי החזרתי אל האוגדן הפלסטי. הגיע הזמן לזוז. ניגשתי אל
הכיור  שקלתי לרחוץ את הכלים, או להשאיר לעוזרת. רחצתי אותם
ניגבתי אותם אף החזרתי למקומם, כשהצל שוב הופיע בחלון ממש מול
פני. אך הפעם לא עמד דומם, כי אם החל נוקש במקורו בחלון. תחילה
נקישה נקישה, עם הפסקות.בזהירות בעדינות. כשלא קיבל תגובה
מספקת הגביר את הקצב. אשנה טקטיקה. אעשה את עצמי שאיני רואה
ואיני שומעת. מה יש, אולי אני חרשת? מה הוא כבר יודע?! אומרים
עורבים נוקמניים. כנראה נעלב על שזרקתי עליו את הכדור. מוטב
אפייס אותו לפני שישבור את החלון. לקחתי מהר פרוסת עוגה, פתחתי
סדק צר בחלון, רק שכף ידי תוכל לעבור ושמתי את המתת  בקרבתו על
אדן החלון. אחר-כך מהר סגרתי את החלון וגם את סוגר הביטחון.
סובבתי על עקבי, חטפתי את תיקי ואת המפתח ורצתי אל דלת הכניסה
על- מנת לעזוב מהר ככל האפשר. יהיה לי מה לספר לסו לכשניפגש.
כשפתחתי את הדלת שמעתי את העורב  צורח בכל עוצמת גרונו. צורח
ולא פוסק. מה הוא רוצה?!  ריבונו של עולם! עצרתי במרוצתי
והפניתי את ראשי בתנועה בלתי מורגשת שלא יבחין. בעוגה לא נגע.
רק המשיך לצרוח, והחל שוב מכה את החלון. שוב סגרתי את דלת
הכניסה וחזרתי אל החלון ועמדתי ממול הציפור מפוחדת ממש. כבר
שמעתי שאנשים פיתחו יחסי הבנה עם ציפורים. אולי גם סוזן עשתה
כן. נראה שהמפלץ הטרדני הזה פשוט מנסה להגיד לי משהו. אבל מה
אעשה שאני אינני מבינה אותו? המשכתי לעמוד וניסיתי לחשוב על
פתרון. הציפור שהיה בטוח שהבנתי אותו ואיני מתכוונת לעזוב נרגע
ואף הוא עמד ללא נוע. אך ברגע שעשיתי נסיון לעזוב, החל עשות
תנועות מהירות בכנפיו כאילו רוצה לעוף, פער פיו וצרח. ושוב הכה
בחלון. שנינו היינו מותשים. יהיה אשר יהיה. החלטי אני אפתח את
החלון ונראה. עדיף מאלף רסיסי זכוכיות.
הציפור צעד פנימה בשקט ובעדינות, את ראשו סובב ימינה ושמאלה
כאילו מחפש משהו או מישהו. ומיד אחר-כך, נתן זינוק ועף אל
המדרגות ישר לקומה השניה. הייתי המומה משותקת על עומדי. הוא
נעלם למעלה אבל את קולו המשיך להשמיע במפגיע כאילו קורא לי
לבוא אחריו. לקח לי זמן להתעשת ולצאת מן המצב הדמיוני הזה.
לאחר כמה שניות חזרתי אל עצמי ורצתי אחריו. עכשיו כבר ללא
סייגים ללא פקפוקים. בקומה השניה היה חדר השינה של סו. הציפור
דפקה בטרוף על הדלת. ניגשתי ופתחתי אותה. וכבר לא ראיתי ולא
שמעתי את העורב. רק את סוזן ראיתי שוכבת במיטתה על פניה חיוך
קונדסי. אוטומטית חייכתי אליה בחזרה. אבל אז, הבחנתי בכתם גדול
על השמיכה שכיסה את חזה עד בית- שחיה. לכתם היה צבע של לבנה
שרופה. ניגשתי אליה ושחררתי מידה את הדף שנקרע קלות בגלל  ידה
שהתעוותה עליה. על הפתק היה כתוב באותיות מודגשות וגדולות.
ברחתי!
פתחתי את החלון. "עוף, עוף לך ציפור, חפש  אותה במקום אחר".
העורב עשה מספר סיבובים בחדר, לבסוף עף דרך החלון מבלי הפנות
ראש, כדרכם של ציפורים.
סגרתי את החלון, את הפתק החזרתי אל קרבת ידה. את הדלת סגרתי
אחרי וירדתי במדרגות. סגרתי גם את חלון המטבח. אספתי את חפצי,
הפעלתי את האזעקה ויצאתי את הבית. את המפתח החזרתי למקומו.
השמש עדיין להטה האוויר עדיין היה בשום, כמו קודם. רק צעדי
כשלו והמנגינה שמצאתי  בשביל לזמזם, רק הכבידה עליהם.
"ברחתי". לא, לא ברחת. את הברחת את אשר רצו להנחית עליך. את
הסבל. את הסוף שלא הלם אותך. נשארת נאמנה לעצמך שולטת בגורלך
ולא עושה חשבון לאף-אחד.
אני עדיין עומדת על דעתי.
את גיבורה.    
אבל כאמור, הכל עניין של  סמנטיקה.