לעיתים אני אוהב להרגיש
בדידות. לשבת על הכורסא לאט, בחשיכה,
לתת למועקה לעטוף את הלב
כמו שמיכה חמה ורכה, להקשיב למראות
הצללים העולים מן השכונה. נערתי
שאיננה שוכבת שלווה היכן שהוא, אני יודע, אבל
רחובות עירי רחבים דיים
וריקים על מנת להכיל בהם גם אותה. שם אני מטייל
בשקיקה עגמומית ושקולה היטב, מכוונת
כמו מילים מדוייקות בספר שאני
אוהב במיוחד, משרטט את זרועותינו שהיו שלובות
זה לצד זו בדייקנות של גיאוגרף: חיינו יחד
נמתחים כמו קו האור הדק הנפלט מגחלילית במנוסה,
עומדים עוד רגע באוויר ונמוגים לאיטם. שם
מתחילה הבדידות להזיע עלי כמו שמיכה
המחממת יתר על המידה. אז
אני קם ושוטף את הפנים ונרגע.
(להארוקי מוראקאמי) |
