השעה תשע בערב ושוב רע לה.
כבר דיי הרבה זמן שרע לה.
אז המחשבות שלה שוב מתחילות לנדוד לעולם הדיכאון והיא נכנסת
לבועה המוזרה הזאת שהיא בנתה לעצמה.
כבר בערך שבועיים עברו מאז שרע לה כל ערב.
אולי זה החושך, אולי היא מפחדת ממנו, אולי הוא עושה לה רע.
אולי זאת העייפות שנופלת עליה בשעות האלו. אולי זה פשוט
בגללו.

מחר יום שישי.
מחר היא תשתה שוב והרבה. ככה היא בורחת מהצרות שלה, זה הפיתרון
להכל.
היא יודעת שהיא תבכה, היא יודעת שאם הוא יהיה שם, היא יכולה
לעשות דברים שתתחרט עליהם אחר כך, אבל היא אוהבת את זה.
היא אוהבת שהיא יכולה להגיד הכל, לבכות, לצחוק, ולצעוק מבלי
שבאמת יהיה אכפת לה ממה שקורה מסביב, מן תחושה של חופש לכמה
שעות.
הם קוראים לזה אלכוהוליזם.
שיקראו לזה איך שהם רוצים, לה לא אכפת.
כבר לא אכפת לה מכלום.
היא החליטה שאם הם לא ביחד, אז הכל צריך להיות רע בחיים שלה.
היא החליטה שהיא תלויה בו והלכה עם זה עד הסוף.
היא לא עוזבת. היא טוענת שהיא מנסה, אבל היא יודעת בפנים שהיא
לא רוצה ולא מוכנה לוותר עליו.

היא לא יודעת איך לצאת מזה.
דיכאון, בדידות, גיל ההתבגרות, סתם תקופה מגעילה - תקראו לזה
איך שתרצו, אבל זה מה שעובר עליה עכשיו, מן מעגל יומי שכזה
שהיא נכנסה אליו.
קמה בבוקר, הולכת לבית ספר וכלפי חוץ הכל מצחיק ונחמד.
או שהיא מדחיקה, או שהיא מאלצת את עצמה לא להרגיש רע, אבל בכל
מקרה היא מצליחה לברוח מזה לכמה שעות.
חוזרת הביתה, מעבירה את הזמן, מגיע הערב והדיכאון מתחיל
להתפשט.
אוירה של חוסר אונים, אי ודאות ובעיקר עצב.
נמאס לה לנסות להסביר לכולם למה רע לה והמשפט "אני לא יודעת,
זה פשוט ככה," כבר לא עובד על כולם.
אז היא מעדיפה להגיד שהכל בסדר, או שיהיה טוב.

הם אומרים שהיא אובססיבית.
היא אומרת שהיא פשוט אוהבת.
והוא מתעלם.
הם אומרים לה לעזוב.
היא אומרת שהיא לא יכולה.
והוא עושה את הכל לקשה ומסובך יותר.
הם אומרים שהכל נגמר.
היא חותכת את הורידים.
והוא בורח.

השעה שתיים עשרה בלילה.
היא הולכת לישון.