יש לי נקודה על האף. היא אדומה. היא לא כל-כך גדולה, אבל אם
מסתכלים עליה מקרוב היא ענקית. אח שלי אומר שכשאני אגדל גם
הנקודה תגדל והיא תתפוס לי את כל הפנים. אני לא אוהב את הנקודה
שלי. לפעמים היא עושה לי פרצופים כשאני לא מסתכל, ותמיד כשאני
מסתכל היא עושה את עצמה כאילו אני לא שם. פעם ניסיתי לקשט
אותה, כדי שתהיה יותר נחמדה אליי, אבל זה לא עבד. לפעמים אני
מנסה לתפוס אותה כשהיא לא מסתכלת. אני מזיז את העיניים שלי הכי
קרוב לאף כדי להפתיע אותה מאחור אבל תמיד כשאני מתקרב העיניים
שלי מכאיבות לי. הן בעד הנקודה. גם האף בעדה, אחרת הוא לא היה
מחביא אותה ממני. כשאמרתי לאמא שאני לא רוצה שהנקודה תקח לי את
כל הפנים היא צחקה. אז בכיתי. צעקתי לה שאם היא כל-כך רוצה,
היא יכולה לאהוב את הנקודה במקומי וברחתי.

כשהגעתי לגן, ידעתי שזה או הנקודה או אני. אז לקחתי אבן ונתתי
לה מכה. כאב לי מאוד, אבל ראיתי את האדום יוצא מהנקודה וידעתי
שניצחתי. הא! אבל זה כאב אז הלכתי הביתה. כשאמא ראתה אותי היא
מה זה נבהלה. היא רצה אליי עם מגבת ושמה לי על האף והרימה אותי
על הידיים. נסענו באוטו הגדול לבית של הרופאים. האנשים היו ממש
נחמדים. אפילו נכנסנו בלי תור. כשהתעוררתי היה לי פלסטר על
האף. אמא ישבה לידי וחבקה אותי ממש חזק. היא אפילו נתנה לי
גלידה. כשהורידו את הפלסטר הנקודה נעלמה. זה יראה לה בפעם הבאה
שהיא תרצה לקחת למישהו את הפנים.