שני עידן / תאונה קטלנית. |
קרא מכשיר הקשר בתוך האמבולנס
"42 שומע את נגב"
ענה אופיר, הנהג, לתוך מכשיר הקשר בחזרה
"תמשיך בנסיעה דחופה לרח' היובל 285"
רק לא תאונת דרכים, רק לא תאונת דרכים התחננתי. אני שונאת
לצאת לתאונות דרכים.
"פרטים יש?" שאל אופיר
"תאונת דרכים-שני נערים במכונית והולך רגל צעיר. זה כל מה
שאנחנו יודעים." שאג המכשיר כאילו להכעיס אותי בכוונה.
"קיבלתי" ענה אופיר והסתכל עלי במבט כזה... מבט של אופיר.
"נסיעה טובה" המשיך הקשר
"תודה."
"אופיר..." אמרתי בהיסוס והסתכלתי עליו
"כן, חמודה" ענה "אני יודע- נראה מה נעשה."
הוא היה הנהג היחיד שידע שאני שונאת תאונות דרכים. שונאת לראות
את הזכוכיות המנופצות צבועות בדם אדום מחריד.
עם שאר הנהגים הייתי פשוט מעמידה פנים, מנסה להתגבר על הפחד
הזה.
גם עם אופיר, בהתחלה. אבל הוא קלט אותי.
מבט אחד שלו, בתוספת "אין לך מה להתבייש" בקול בטוח במיוחד גרם
לי בקלות לספר לו כמה אני שונאת תאונות דרכים.
מאז בכל תאונת דרכים אליה נקראנו שנינו- הייתי אני נשארת
בפנים, מחכה להערכה שלו- מחכה שיגיד לי אם לצאת לעזור או
להישאר ולהכין את האמבולנס. לא הרגשתי נוח עם זה. אחרי הכל,
אני מתנדבת במד"א כדי לעזור, לא כדי לפחד ולהישאר באמבולנס
כשהנהג מטפל בפצועים לבדו... אבל הוא הבין אותי, ויותר.
"42 במקום."
"קיבלתי 42"
אופיר ירד ואני העפתי מבט חושש סביבי- קצת דם ואנשים המומים
מסביב.
אופיר התקרב חזרה לאמבולנס.
"תכיני בלון חמצן ותיק חובש. שימי כפפות!"
"צריך עזרה?" שאלתי, מתחננת שיענה בשלילה.
"לא, זה בסדר, לא משהו רציני. אפילו מיטה לא צריך."
מזל...
"נגב מ- 42" קרא אופיר אל מכשיר הקשר השחור
"נגב שומע את 42" נענה
"3 פצועים קל. מפנים ל 'סורוקה'."
"צריכים באק אפ?"
"לא, אנחנו נסתדר."
"אין בעיה. בהצלחה."
"תודה."
עברתי למושב האחורי כדי להכין את בלון החמצן ותיק החובש. לא
הייתי בטוחה אם לשים כפפות או לא, אז חיכיתי שאופיר יחזור עם
הפצועים.
יותר נוח לי לעבוד בלי כפפות. אני לא אוהבת להרגיש מוגבלת
ומשום מה זה בדיוק מה שאני מרגישה כשאני עם הכפפות.
ראיתי את אופיר מתקרב כשהוא מרים ילד קטן, יותר מאוחר התברר לי
שהוא בן 10 , עולה לכיתה ד'. הוא השכיב אותו על המיטה וחבש לו
את הרגל. קצת דם, לא נראה רציני. היה לו עוד פצע בראש ושריטה
קטנה ברגל השניה.
"תסיימי לחבוש לו?"
"בטח"
"יופי, אני הולך להביא ת' שניים האחרים"
סיימתי לחבוש לו את הרגל והתכוונתי לשים לו מסכת חמצן אבל הוא
נלחץ מאיך שהיא נראית.
"אתה לא חייב אם אתה לא רוצה. אני יכולה רק להראות לך איך היא
באה עליך. תחשוב שאתה רופא" אמרתי
הוא פחד קצת.
"טוב, תסתכל איך אני שמה לי אותה ותחליט אם אתה רוצה אותה או
לא, בסדר?"
הוא לא ענה, רק הנהן עם הראש לחיוב.
חבשתי את המסכה ועשיתי פרצופים מצחיקים. הוא חייך. אח"כ אפילו
צחק בקול...
"שירן?"
שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי וראיתי את נתי וערן.
"החבר'ה של הפיס" היינו קוראים להם, כי נהגו להסתובב במועדון
הפיס לנוער שנבנה בעיר לא מזמן. הורדתי את המסכה מפני
במהירות.
"נתי, ערן, מה אתם עושים כאן?"
"שני החברים שלך היו הנהגים במכונית שפגעה בילד" העיר אופיר.
איך לא?
מאז שנתי קיבל רשיון, לפני חודש וקצת, הוא הספיק לסבך את עצמו
בשתי תאונות שגרמו נזק ועוד אחת לא רצינית. והוא עדיין לא
נזהר.
אופיר עזר להם להיכנס לאמבולנס ואני שאלתי את הילד אם החליט מה
לעשות עם המסכה. "כן," ענה "אני רוצה שתשימי לי אותה."
"טוב,". אמרתי ושמתי לו את המסכה. "בסדר?" שאלתי "כן."
"אתם מסתדרים שם מאחורה?" שאל אופיר לפני שהתחיל לנסוע
"בטח מסתדרים" ענה נתי.
לנתי הייתה שריטה על המצח וערן נפגע מזכוכית באחת הרגליים. לא
משהו.
"אולי עכשיו תפסיק לנסות לעשות רושם על החברים שלך כשאתה
נוסע?" הסתכלתי על נתי.
"אני לא מנסה לעשות רושם על החברים שלי!" מחה
"לא, ממש לא" העיר ערן בציניות.
חבשתי לילד את מסיכת החמצן. "אז איך קוראים לך?" "אוהד."
"שם יפה. בן כמה אתה?" "10. שנה הבאה אני בכיתה ד!'"
"וואו! אז אתה כבר גדול"
"ואת?" שאל בחוסר סבלנות "17" עניתי.
"את גדולה!!!" "תודה... אני חושבת"
"איך קוראים לך?" "שירן"
"איזה שם יפה! לדודה שלי גם קוראים ככה" "תודה"
"יש לך חבר?" "אתה מתקדם מהר... לא, אין לי"
"ואיך קוראים להם?" פנה אל ערן ונתי
"זה ערן" הצבעתי על זה שישב לידי "וזה נתי" הצבעתי על השני
"שירן?" המשיך אוהד
"כן?"
"אני יכול להוריד את המסכה? היא קצת מפריעה לי"
"בטח שאתה יכול" עניתי, והודעתי לאופיר שהורדתי לאוהד את
המסכה.
"אוהד? אה... מי זה.... א... הילד?"
"כן, הילד"
"טוב רק אל תשכחי לרשום את זה בטפסים. בדקת דופק?" נזכר
"לא, עכשיו אני אבדוק"
"הוא כועס שהורדתי את המסכה?" שאל אוהד
"לא, מה פתאום, רק הייתי צריכה להגיד לו כי צריך לכתוב את זה
בדפים"
"אה"
"בדקו לך פעם דופק?" שאלתי את אוהד
"אה... אני לא יודע, לא חושב"
"אתה רוצה שאני אבדוק לך?"
"זה כואב?"
"ממש לא. אתה רוצה שאני אבדוק קודם לאחד הבנים?" חייכתי לעברו
"כן!" התלהב
"למי מהם?" שאלתי "לא יודע"
"נתי, תביא את היד שלך" פניתי לנתי
"למה אני? ערן יושב לידך!" "אתה מפחד?" "לא!" "אז תביא ת'יד!"
הוא הושיט את היד שלו. הנחתי שתי אצבעות על פרק ידו וחיפשתי
אחר הדופק. "אני מת?" שאל כשראה שאני לא מוצאת את נק' הדופק
"אני יודעת שתתאכזב לשמוע את זה אבל לא..." עניתי. מצאתי. חצי
דקת דומיה...
"אתה יודע כמה זה 30 כפול 2?" שאלתי את אוהד. נתי התכוון להגיד
משהו אבל השתקתי אותו.
אוהד הרים כמה אצבעות, שיחק איתם ואז אמר בהתלהבות "60!"
"נכון. זה הדופק של נתי" "60? זהו?" שאל אוהד
"כן... למה זהו?" "כי חשבתי שלא רק זה מה שעושים"
"רק זה מה שעושים." עניתי "אתה רוצה שאני אבדוק גם לך?"
"לא יודע... זה כואב, נתי?"
"ממש לא! זה אפילו כיף..."
"טוב, אז תבדקי גם לי"
בדקתי לו את הדופק. 63 לחצי דקה. מהיר מידי לילד. עברתי לרגע
ליד אופיר, לשאול אותו מה לעשות. "תנסי לשכנע אותו לשים את
המסכה. אני נוסע בדחופה."
"אל תפעיל סירנה!" מיהרתי לבקש.
"למה?"
"הילד יבהל!"
"אני חייב"
"חייב חייב?"
"כן, יש הרבה מכוניות. כשנעבור אותן אני אפסיק את הסירנה"
"טוב, אני אנסה להרגיע אותו."
"סומך עלייך"
חזרתי למושב האחורי. "אתם בסדר?" שאלתי את ערן ונתי
"כן, כן אל תדאגי" בנים.....
"או קיי. אוהד? אני שמה לך את המסכה בסדר?"
הסירנה התחילה לפעול. שמתי את המסכה על אוהד.
הוא עמד לבכות. זה היה יותר מידי בבת אחת.
"אל תפחד, אתה יודע מה זה סירנה?"
"כן אבל... מה אמרת לנהג?" שאל בקול רועד
"שמשעמם לנו ואנחנו רוצים קצת מוזיקה, אז הוא אמר שאין לו
ושהוא יפעיל את הסירנה"
"ולמה שמת לי את המסכה?"
"כי אני לא רוצה שיכאב לך וכי אני רוצה שתעשה לנו עוד פרצופים
מצחיקים"
"ולמה אני היחיד ששוכב על המיטה ואתם כולכם יושבים?"
"אה! עכשיו אתה מגזים!!!"
"למה?"
"כי אנחנו עושים לך טובה, שמנו אותך על המיטה כי אתה הכי קטן
בין כולם והכי חמוד. אנחנו צריכים להצטופף כל הנסיעה הזאת אחד
עם השני ואתה, ששוכב לך כאן במיטה בסתלבט, מתלונן! זה נראה לך
פייר?!"
"מה, אני לא חייב לשכב במיטה?"
"ממש לא! אנחנו דווקא רצינו אבל אתה הכי קטן והכי חמוד אז
וויתרנו לך. אתה רוצה לשבת???"
"לא, נוח לי ככה"
"אז למה אתה מתלונן?"
"כי אני מפחד..."
"מפחד? ממה אתה מפחד?"
הוא סימן לי עם היד להתקרב אליו, התקרבתי והוא לחש-
"אף פעם לא הייתי בבית חולים."
"וואלה...? יופי- אז עכשיו תהיה לך ההזדמנות להכיר את המקום
היפה הזה"
"יפה?"
"כן, יפה. במקום הזה מצילים חיים ומפסיקים לאנשים את הכאב."
"לא נכון! במקום הזה מתים! בגלל זה אני מפחד"
"מה פתאום מתים?"
"כן! סבא שלי היה בבית חולים והוא מת!"
הלם. מה אפשר להגיד לו????
"או קיי, אוהד, אני אספר לך משהו ואתה מבטיח להקשיב עד הסוף?"
"כן"
"תראה- נכון שאמרתי לך שבבית חולים מפסיקים את הכאב של אנשים?
עכשיו, תנסה להיזכר- למה הביאו את סבא שלך לבית החולים?"
"כי כאב לו בלב"
"נכון. וכשהוא היה בבית החולים עדיין כאב לו?"
"כן!" אמר, ועל פניו הבעה מנצחת אך חוששת
"יפה. אז בבית החולים לא הצליחו להפסיק את הכאב והחליטו שמישהו
אחר צריך לטפל בזה. מישהו שיושב שם למעלה למעלה- בשמיים"
"כן" הפסיק אותי "אני יודע, אלוהים"
"כן. אז אלוהים החליט שסבא שלך עשה את שלו- הוא עזר להרבה
אנשים והביא את אבא (או אמא?) שהולידו אותך ועכשיו, כשאלוהים
ראה איזה בן אדם טוב הוא וכמה כיף לכם, למשפחה שלו, להיות
איתו, הוא רצה גם הוא להיות איתו, אז הוא לקח אותו אליו
לשמיים. עכשיו סבא שלך הוא מלאך ששומר עליך ועל עוד הרבה אנשים
מלמעלה."
שתיקה. נתי וערן היו קצת המומים. הם ידעו שאני יודעת להתפלסף,
רק לא חשבו שזה ככה גם ליד ילדים...
"על מה אתה חושב?" שאלתי את אוהד
"על מה שאמרת. אני לא בטוח"
"תחשוב על זה עוד קצת"
"טוב. אבל מה אם גם אני עשיתי את שלי ויקרה לי כמו לסבא?"
"אתה לא עשית את שלך. אתה עדיין קטן ולא יקרה לך כלום, רק
יפסיקו לך את הכאב."
"ואם עדיין יכאב לי?"
"או קיי, תראה מה נעשה- יש לך דף?"
"לא. מה את רוצה לעשות?"
לקחתי חתיכה מאחד הטפסים הלא-חשובים וכתבתי לו את מס' הפלא'
שלי ואת השם.
"קח!" אמרתי, והושטתי לו את הדף, והוא קרא יפה "שירן" ואת
מספר הפלא'.
"למה זה?"
"כדי שכשיכאב לך או כשתפחד תוכל להתקשר אלי ולספר לי. אני
אסביר לך מה עושים, אם אני אדע ואולי אפילו אוכל לבוא לבקר
אותך"
"כן? את תבואי לבקר אותי?! מבטיחה?"
"מבטיחה שאבוא כשאוכל, אם בכלל תישאר שם."
"אני אשאר. אני יודע"
"כן, בטח תישאר שם יום אחד ואז תחזור הביתה"
הוא שתק. הכביש התרוקן והסירנה כבתה.
"אתם בסדר?" שאלתי את ערן ונתי
"כן" ענה ערן
המשכנו בנסיעה רגילה, בלי סירנה ואוהד עצם את עיניו.
שאלתי את אופיר אם זה בסדר "אני פשוט לא יודעת אם הוא נפגע
בראש."
"אנחנו כבר מגיעים" הוא הצביע על הדרך. עוד דקה ואנחנו בפנים
"תנסי להחזיק אותו, רק ליתר ביטחון"
"אז אוהד, איזה מקצוע אתה הכי אוהב בבית ספר?"
"ספורט. אני אוהב לשחק כדורסל. וגם ללמוד חשבון. אני טוב בזה"
"וגם צנוע... מה עוד אתה אוהב לעשות?"
הגענו לבית החולים.
"תעצום עיניים" הצעתי לאוהד "אתה תרגיש כמו בחללית"
הוא עצם את עיניו ואופיר הוריד אותו עם המיטה
"תחכי עם התיקים. עדיף שתעזרי להם להיכנס" אמר אופיר
הוא לקח את אוהד ואמרתי לו שאני כבר באה אליו.
נתי וערן ירדו מהאמבולנס. "צריכים תמיכה?"
"לא, אני בסדר" ענה נתי
"ערן?" הוא איבד את שיווי משקלו לרגע ועזרתי לו להתיישב על
הרגלית של האמבולנס
"נתי? תיכנס לבד?"
"כן" ענה ונתחיל לצעוד לכיוון המיון.
"אתה יכול לעמוד?" עזרתי לו לעמוד והוא צלע אל חדר המיון.
כשהגענו האחות הייתה עדיין בשלבי הבדיקה של אוהד. נתי וערן
התיישבו על הכיסאות שליד. האחות סיימה עם לאוהד ופנתה לנתי
וערן. אופיר קרא לי לרגע.
"היא אומרת שזה יותר רציני ממה שזה נראה, כנראה שהפצע מוגלתי
וזה חדר לו לראש"
"אוי לא..."
"כן. בינתיים תפתחי להם תיקים בקבלה?"
"כן אני אלך"
"היי!" שמעתי קול מאחורי. שתי ידיים הונחו על כתפי.
הסתובבתי וראיתי את ערן. הוא חזר מהמיון עוד באותו היום. הוא
ונתי.
רק אוהד עדיין נשאר שם. הפעם האחרונה שדיברתי עם אוהד הייתה
ביום חמישי, כשחזרתי מב"ש, אחרי שביקרתי אותו. הוא אמר ששוב
התחיל לכאוב לו "שם בראש, איפה שאמרת שיפסיק לכאוב לי" ואמרתי
לו שהוא צריך לנוח קצת ושאולי זה בגלל שהוא מפוחד כ"כ.
"אבל תמיד שאת באה אני כבר לא מפחד"
"ועכשיו?"
"עכשיו קצת, כי שוב כואב לי"
ניסיתי לשכנע אותו שזה יעבור ושהוא חייב לנוח.
לא עמדתי בזה. הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר, שיפסיק לכאוב לו והוא
יהיה בסדר גמור ויחזור לשחק כדורסל אבל בעצמי לא ידעתי מה
לחשוב.
שבועיים כבר עברו מאז ההחלטה לאשפז אותו. שבועיים מלאים כאבים,
פחדים ושיחות טלפון בקול חלש, חושש, ואוהד עדיין בבית החולים.
בשבועיים האלה לא הגעתי להתנדבות במד"א. שמעתי שאופיר הנהג
הועבר ועובד עכשיו רק בקרית גת בגלל איזו בעיה עם מתנדבות
שנדלקו עליו או משהו. שמעתי על הבעיה הזאת גם לפני כן אבל זה
לא מה שמעניין אותי עכשיו.
"ערן! מה המצב?"
"סבבה, מה אתך?"
"נחמד"
"מה עם הילד ההוא? את עדיין בקשר איתו?"
"אוהד, כן. הוא לא במצב משהו. עדיין לא השתחרר"
"אני מצטער לשמוע."
"גם אני. נתי אתך?"
"כן"
"ד"ש"
"יגיע"
הוא הלך לשולחן שלהם ואני הזמנתי נס על חלב, כמו תמיד.
"את בסדר?" שאלה מורן, חברה טובה ששמעה את הסיפור
"כן. לא. לא יודעת, יש לי הרגשה לא כ"כ טובה."
"את וההרגשות שלך... אל תחשבי על זה עכשיו, טוב? בואי נזמין
גלידה"
"לא, עזבי, אני לא רוצה"
"אל תהיי רעה! אני רוצה לקנות אבל לא רוצה לאכול לבד"
"טוב. תזמיני"
בדיוק התחלנו לאכול כשהפלאפון שלי צלצל. הצג מודיע שהשיחה
מביה"ח, החדר של אוהד.
המוזיקה רעשה מידי, יצאתי לדבר בחוץ.
"אוהד?"
"לא. זו שרון, אמא של אוהד."
"שרון? קרה משהו?"
"כן. היה איזה סיבוך, הם מוציאים את אוהד לניתוח נוסף. בראש.
הרופא אמר שיש סיכון גבוה בניתוח אבל לא יכלתי לא לעשות כלום.
אם לא היינו מסכימים לניתוח..."
"ניתוח? את בטוחה?"
"כן. חשבתי שתרצי לדעת. אני גם חושבת שאוהדי ירצה אותך כאן"
בקושי יכלתי לדבר. לא הבנתי מה בדיוק קורה כאן. אוהד? ניתוח?
שוב?
"כן. תודה... אכפת לך אם אני אבוא?"
"אני אשמח אם תבואי, יש לך איך לבוא?"
"אני אסתדר."
"או קיי, אנחנו בחדר של אוהד, אני אתקשר אם יהיה שינוי"
"תודה."
"אין על מה!"
לפני שהספקתי להבין מה בדיוק קורה כאן הרגשתי שאני מתחילה
לבכות. זה תמיד קורה לי, בלי שאני אוכל לשלוט על זה. אני שונאת
שזה קורה!
מה אני צריכה לבכות עכשיו??? זה באמת לא הזמן לשבת ולבכות,
אני צריכה להגיע לבאר שבע אבל זה לא עוזר. אני הולכת לצד,
למקום בלי הרבה אנשים, יושבת בצד ומתחילה לבכות...
"שירן?" אוף...
"כן?" אני עונה בלי להרים את הראש
"קרה משהו?"
"לא, לא קרה כלום" שוב הבכי הזה...
"שירן..."
הרמתי את הראש. ערן. "אני מצטערת" לחשתי
"את רוצה לספר לי מה קרה ?"
"לא יודעת"
"כדאי לך"
לא הגבתי.
"מי זה היה בפלאפון?"
"שרון, אמא של אוהד. גילו אצלו איזה סיבוך, מנתחים אותו שוב.
בראש."
"אוהד? אוהד הילד מהתאונה?"
"כן. אוהד הילד מהתאונה. אמא שלו הציעה שאני אבוא וגם אני מאוד
רוצה לבוא, אבל אחת עשרה בלילה עכשיו. מוצ"ש. איך אני אמורה
להגיע לשם?"
ערן שתק למשך זמן מה, ואז אמר-
"אני חושב שאני יודע מה לעשות. תנגבי את הפנים שלך ותבואי, אני
מחכה לך ליד הגאטו." הלך.
ניגבתי את הפנים, חיכיתי קצת והתקדמתי לכיוון המסעדה. ראיתי את
נתי וערן בדרך אלי.
"בואי, אנחנו נוסעים."
"מה? איך?"
"עם האוטו של נתי. מזל שעדיין לא שללו לו את הרשיון..."
"לא לא לא, אני לא יכולה לבוא אתכם!"
"אל תדאגי" אמר נתי "אני אנהג בזהירות ולא שתיתי כלום.
מבטיח."
"לא, לא בגלל זה! אתם פשוט לא יכולים לצאת פתאום ולהסיע אותי
לב"ש. אני אסע עם חברים. אל תדאגו."
"כן, את תיסעי עם חברים. איתנו."
"לא... אני לא חושבת שכדאי"
"תראי" אמר ערן "אנחנו דואגים לאוהד באותה מידה שאת דואגת לו.
אחרי הכל, אנחנו גרמנו לתאונה הזאת, נכון נתי?"
"נכון." זה בהחלט משהו מיוחד. שנתי יודה שהוא עשה משהו רע?
"אני פגעתי באוהד ואני רוצה להיות איתו ועם המשפחה שלו. אני
רוצה לדעת מה איתו. את יודעת מה? בתמורה לנסיעה- את תשכנעי את
ההורים שלו שזה לא היה בכוונה ותבקשי שנישאר, במקרה שהם יעיפו
אותנו משם."
"הם לא יעיפו אתכם"
"טוב. קדימה, עלי לאוטו."
עלינו לאוטו. נתי נהג ואני וערן ישבנו מאחורה.
כמעט במשך כל הנסיעה חשבתי, כשפני לחלון, מה יקרה אם יקרה לו
משהו. הרי אני הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר. הוא חייב להיות בסדר.
הבטחתי לו!
הנה, שוב זה בא. הדמעות האלה. לפעמים אני חושבת שככל שאני שותה
יותר כך יש לי יותר דמעות, ואני שותה הרבה. כשהייתי קטנה אפילו
הפסקתי לשתות מים למשך יום-יומיים כדי שיגמרו לי הדמעות. זה לא
עזר- ברגע שראיתי איזה סרט עצוב- אפילו מצוייר- התחלתי לבכות.
"הי" אני שונאת שרואים אותי בוכה. הוא התקרב אלי, והזיז את פני
אליו בעדינות.
"אולי תפסיקי לחשוב מחשבות רעות?"
לקח לי זמן עד שיכלתי שוב לדבר...
"אני לא יכולה. הוא חייב להיות בסדר, ערן, אני הבטחתי לו שהכל
יהיה בסדר. אני הבטחתי לו."
"הוא יהיה בסדר"
"אני כבר לא כל כך בטוחה. יש לי הרגשה רעה בקשר לזה"
"את זוכרת את ההרגשה הרעה שהייתה לך כשהיינו בצרפת, וחשבת
שמישהו יגנוב לנטלי את התיק?"
הוא הסתכל עלי וחייך. גם אני חייכתי. המשלחת שלנו בצרפת סבלה
הרבה מה"רגשות הרעות" שהיו לי כמה פעמים. כשאמרתי לנטלי שיש לי
הרגשה שהבחור ההוא בסוודר השחור הוא כייס, ושהוא מסתכל עליה
הרבה ועוקב אחרינו, היא נזהרה מאוד וכל הדרך הלכה עם התיקים
והשקיות צמוד ליד. וזה היה קשה. בסוף גילינו שהאיש היה אח של
אחד הצרפתים שהיו איתנו, ושהוא סתם חשב שהיא חמודה. כמה שהיא
צעקה עלי אותו יום...
"כן." אמרתי "אבל זה משהו אחר, אני באמת מפחדת שיקרה לו
משהו."
זאת הייתה בין הפעמים היחידות בהן ייחלתי כל כך שהרגשות שלי
מוטעות.
"כלום לא יקרה לו. אני מבטיח לך"
"לא כדאי לך" אמרתי וסובבתי את הראש לכיוון החלון "אני הבטחתי
לאוהד שהוא יהיה בסדר ואם יקרה לו משהו..." הפסקתי כדי לייצב
את הקול שלי, ששוב החל לרעוד.
"אני הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר" לחשתי
ערן הרים את ידו והניח אותה על כתפי. הוא סובב את ראשי אליו
וביקש שאקשיב לו מבלי להסתכל בחלון.
"תראי, אוהד עבר תאונה. את היית הכי טובה שבעולם והבטחת לו
שהכל יהיה בסדר והוא סמך עלייך. הוא עדיין סומך. עכשיו, כשהוא
שוכב שם בחדר הניתוח הוא בטח חושב שהכל יהיה בסדר, כי את אמרת,
והאמונה הזאת שלו תתגשם. הוא יהיה בסדר."
"ואם לא? אם הניתוח יסתבך ו..."
"ששש... די, תפסיקי לחשוב על זה."
נתי הגביר את המהירות וערן קירב אותי אליו, עדיין עם היד שלו
על הכתף שלי. תמיד חשבתי שהוא כזה שמחפש רק לגעת, אולי כי הוא
היה כזה יפה. עכשיו שמחתי על המנהג הזה. זה עזר לי.
עצמתי עיניים ונשארתי מחובקת, לא כמו שהייתי רגילה לעשות
בפעמים אחרות שהוא היה מחבק אותי- להוריד לו את היד תוך
התנצלות מקוטעת ולהתרחק.
ככה נשארנו במשך שאר הנסיעה. בכניסה לבית החולים שרון התקשרה
אלי ואמרה שהם עכשיו בחדר ההמתנה. ידעתי איפה זה וכיוונתי לשם
את נתי עם האוטו.
כשירדנו מהאוטו ניגבתי מעט את הפנים. ידעתי שאסור שהם ידעו
שבכיתי ושאסור לי לבכות לידם. מוזר- כשאני לבד, אני בוכה
מהדברים הכי טיפשיים אבל כשאני עם אנשים אחרים, ואני חוששת
שכשיראו אותי בוכה זה ישפיע גם עליהם, לרעה, אני מצליחה לשלוט
על עצמי בצורה מדהימה...
"מוכנה ללכת?" שאל נתי
"לא ממש" עניתי.
ערן לקח את היד שלי והתקדמנו לחדר ההמתנה, שם ראינו את שרון,
אבא של אוהד ושני אחיו הקטנים.
כשהגעתי חיבקתי את שרון והיא סיפרה לי שהוא בפנים כבר ארבעים
וחמש דקות.
נתי מלמל משהו על כמה שהוא מצטער, ושרון אמרה שאין לו על מה.
ערן שאל אם אני רוצה לשתות וכשעניתי שלא, הלך להביא כוסות קפה
ובקבוק מים להוריו ואחיו של אוהד.
אמא של אוהד שתתה מעט מכוס הקפה, והניחה אותה בצד, כמו גם
האבא, שחיבק אותה מיד אח"כ.
הורדתי את הראש, משתדלת לא לחשוב. רק לא לחשוב. הדבר האחרון
שאני רוצה זה לבכות כאן, ליד ההורים של אוהד. ערן הניח ידו
עלי, מאמץ אותי אל חיקו. נתי ישב בצד עם אחיו הקטנים של אוהד
שהסתכלו סביבם בלי הרף, המומים, לא בדיוק מבינים מה הולך כאן
אבל יודעים שזה רציני.
בצורה כזאת בדיוק עמדנו למחרת, בשמונה בערב.
העיניים אדומות ונפוחות מבכי.
הראש מסרב להבין, העיניים מסרבות להסתכל והלב מסרב להאמין
שאוהד, הילד שהצליח להקסים שלוש אנשים בחצי שעה של נסיעה
באמבולנס, נטמן כעת באדמה. לנצח.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|