"היי!" שמעתי קול מאחורי. שתי ידיים הונחו על כתפי.
הסתובבתי וראיתי את ערן. הוא חזר מהמיון עוד באותו היום. הוא
ונתי.
רק אוהד עדיין נשאר שם. הפעם האחרונה שדיברתי עם אוהד הייתה
ביום חמישי, כשחזרתי מב"ש, אחרי שביקרתי אותו. הוא אמר ששוב
התחיל לכאוב לו "שם בראש, איפה שאמרת שיפסיק לכאוב לי" ואמרתי
לו שהוא צריך לנוח קצת ושאולי זה בגלל שהוא מפוחד כ"כ.
"אבל תמיד שאת באה אני כבר לא מפחד"
"ועכשיו?"
"עכשיו קצת, כי שוב כואב לי"
ניסיתי לשכנע אותו שזה יעבור ושהוא חייב לנוח.
לא עמדתי בזה. הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר, שיפסיק לכאוב לו והוא
יהיה בסדר גמור ויחזור לשחק כדורסל אבל בעצמי לא ידעתי מה
לחשוב.
שבועיים כבר עברו מאז ההחלטה לאשפז אותו. שבועיים מלאים כאבים,
פחדים ושיחות טלפון בקול חלש, חושש, ואוהד עדיין בבית החולים.
בשבועיים האלה לא הגעתי להתנדבות במד"א. שמעתי שאופיר הנהג
הועבר ועובד עכשיו רק בקרית גת בגלל איזו בעיה עם מתנדבות
שנדלקו עליו או משהו. שמעתי על הבעיה הזאת גם לפני כן אבל זה
לא מה שמעניין אותי עכשיו.
"ערן! מה המצב?"
"סבבה, מה אתך?"
"נחמד"
"מה עם הילד ההוא? את עדיין בקשר איתו?"
"אוהד, כן. הוא לא במצב משהו. עדיין לא השתחרר"
"אני מצטער לשמוע."
"גם אני. נתי אתך?"
"כן"
"ד"ש"
"יגיע"
הוא הלך לשולחן שלהם ואני הזמנתי נס על חלב, כמו תמיד.
"את בסדר?" שאלה מורן, חברה טובה ששמעה את הסיפור
"כן. לא. לא יודעת, יש לי הרגשה לא כ"כ טובה."
"את וההרגשות שלך... אל תחשבי על זה עכשיו, טוב? בואי נזמין
גלידה"
"לא, עזבי, אני לא רוצה"
"אל תהיי רעה! אני רוצה לקנות אבל לא רוצה לאכול לבד"
"טוב. תזמיני"
בדיוק התחלנו לאכול כשהפלאפון שלי צלצל. הצג מודיע שהשיחה
מביה"ח, החדר של אוהד.
המוזיקה רעשה מידי, יצאתי לדבר בחוץ.
"אוהד?"
"לא. זו שרון, אמא של אוהד."
"שרון? קרה משהו?"
"כן. היה איזה סיבוך, הם מוציאים את אוהד לניתוח נוסף. בראש.
הרופא אמר שיש סיכון גבוה בניתוח אבל לא יכלתי לא לעשות כלום.
אם לא היינו מסכימים לניתוח..."
"ניתוח? את בטוחה?"
"כן. חשבתי שתרצי לדעת. אני גם חושבת שאוהדי ירצה אותך כאן"
בקושי יכלתי לדבר. לא הבנתי מה בדיוק קורה כאן. אוהד? ניתוח?
שוב?
"כן. תודה... אכפת לך אם אני אבוא?"
"אני אשמח אם תבואי, יש לך איך לבוא?"
"אני אסתדר."
"או קיי, אנחנו בחדר של אוהד, אני אתקשר אם יהיה שינוי"
"תודה."
"אין על מה!"
לפני שהספקתי להבין מה בדיוק קורה כאן הרגשתי שאני מתחילה
לבכות. זה תמיד קורה לי, בלי שאני אוכל לשלוט על זה. אני שונאת
שזה קורה!
מה אני צריכה לבכות עכשיו??? זה באמת לא הזמן לשבת ולבכות,
אני צריכה להגיע לבאר שבע אבל זה לא עוזר. אני הולכת לצד,
למקום בלי הרבה אנשים, יושבת בצד ומתחילה לבכות...
"שירן?" אוף...
"כן?" אני עונה בלי להרים את הראש
"קרה משהו?"
"לא, לא קרה כלום" שוב הבכי הזה...
"שירן..."
הרמתי את הראש. ערן. "אני מצטערת" לחשתי
"את רוצה לספר לי מה קרה ?"
"לא יודעת"
"כדאי לך"
לא הגבתי.
"מי זה היה בפלאפון?"
"שרון, אמא של אוהד. גילו אצלו איזה סיבוך, מנתחים אותו שוב.
בראש."
"אוהד? אוהד הילד מהתאונה?"
"כן. אוהד הילד מהתאונה. אמא שלו הציעה שאני אבוא וגם אני מאוד
רוצה לבוא, אבל אחת עשרה בלילה עכשיו. מוצ"ש. איך אני אמורה
להגיע לשם?"
ערן שתק למשך זמן מה, ואז אמר-
"אני חושב שאני יודע מה לעשות. תנגבי את הפנים שלך ותבואי, אני
מחכה לך ליד הגאטו." הלך.
ניגבתי את הפנים, חיכיתי קצת והתקדמתי לכיוון המסעדה. ראיתי את
נתי וערן בדרך אלי.
"בואי, אנחנו נוסעים."
"מה? איך?"
"עם האוטו של נתי. מזל שעדיין לא שללו לו את הרשיון..."
"לא לא לא, אני לא יכולה לבוא אתכם!"
"אל תדאגי" אמר נתי "אני אנהג בזהירות ולא שתיתי כלום.
מבטיח."
"לא, לא בגלל זה! אתם פשוט לא יכולים לצאת פתאום ולהסיע אותי
לב"ש. אני אסע עם חברים. אל תדאגו."
"כן, את תיסעי עם חברים. איתנו."
"לא... אני לא חושבת שכדאי"
"תראי" אמר ערן "אנחנו דואגים לאוהד באותה מידה שאת דואגת לו.
אחרי הכל, אנחנו גרמנו לתאונה הזאת, נכון נתי?"
"נכון." זה בהחלט משהו מיוחד. שנתי יודה שהוא עשה משהו רע?
"אני פגעתי באוהד ואני רוצה להיות איתו ועם המשפחה שלו. אני
רוצה לדעת מה איתו. את יודעת מה? בתמורה לנסיעה- את תשכנעי את
ההורים שלו שזה לא היה בכוונה ותבקשי שנישאר, במקרה שהם יעיפו
אותנו משם."
"הם לא יעיפו אתכם"
"טוב. קדימה, עלי לאוטו."
עלינו לאוטו. נתי נהג ואני וערן ישבנו מאחורה.
כמעט במשך כל הנסיעה חשבתי, כשפני לחלון, מה יקרה אם יקרה לו
משהו. הרי אני הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר. הוא חייב להיות בסדר.
הבטחתי לו!
הנה, שוב זה בא. הדמעות האלה. לפעמים אני חושבת שככל שאני שותה
יותר כך יש לי יותר דמעות, ואני שותה הרבה. כשהייתי קטנה אפילו
הפסקתי לשתות מים למשך יום-יומיים כדי שיגמרו לי הדמעות. זה לא
עזר- ברגע שראיתי איזה סרט עצוב- אפילו מצוייר- התחלתי לבכות.
"הי" אני שונאת שרואים אותי בוכה. הוא התקרב אלי, והזיז את פני
אליו בעדינות.
"אולי תפסיקי לחשוב מחשבות רעות?"
לקח לי זמן עד שיכלתי שוב לדבר...
"אני לא יכולה. הוא חייב להיות בסדר, ערן, אני הבטחתי לו שהכל
יהיה בסדר. אני הבטחתי לו."
"הוא יהיה בסדר"
"אני כבר לא כל כך בטוחה. יש לי הרגשה רעה בקשר לזה"
"את זוכרת את ההרגשה הרעה שהייתה לך כשהיינו בצרפת, וחשבת
שמישהו יגנוב לנטלי את התיק?"
הוא הסתכל עלי וחייך. גם אני חייכתי. המשלחת שלנו בצרפת סבלה
הרבה מה"רגשות הרעות" שהיו לי כמה פעמים. כשאמרתי לנטלי שיש לי
הרגשה שהבחור ההוא בסוודר השחור הוא כייס, ושהוא מסתכל עליה
הרבה ועוקב אחרינו, היא נזהרה מאוד וכל הדרך הלכה עם התיקים
והשקיות צמוד ליד. וזה היה קשה. בסוף גילינו שהאיש היה אח של
אחד הצרפתים שהיו איתנו, ושהוא סתם חשב שהיא חמודה. כמה שהיא
צעקה עלי אותו יום...
"כן." אמרתי "אבל זה משהו אחר, אני באמת מפחדת שיקרה לו
משהו."
זאת הייתה בין הפעמים היחידות בהן ייחלתי כל כך שהרגשות שלי
מוטעות.
"כלום לא יקרה לו. אני מבטיח לך"
"לא כדאי לך" אמרתי וסובבתי את הראש לכיוון החלון "אני הבטחתי
לאוהד שהוא יהיה בסדר ואם יקרה לו משהו..." הפסקתי כדי לייצב
את הקול שלי, ששוב החל לרעוד.
"אני הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר" לחשתי
ערן הרים את ידו והניח אותה על כתפי. הוא סובב את ראשי אליו
וביקש שאקשיב לו מבלי להסתכל בחלון.
"תראי, אוהד עבר תאונה. את היית הכי טובה שבעולם והבטחת לו
שהכל יהיה בסדר והוא סמך עלייך. הוא עדיין סומך. עכשיו, כשהוא
שוכב שם בחדר הניתוח הוא בטח חושב שהכל יהיה בסדר, כי את אמרת,
והאמונה הזאת שלו תתגשם. הוא יהיה בסדר."
"ואם לא? אם הניתוח יסתבך ו..."
"ששש... די, תפסיקי לחשוב על זה."
נתי הגביר את המהירות וערן קירב אותי אליו, עדיין עם היד שלו
על הכתף שלי. תמיד חשבתי שהוא כזה שמחפש רק לגעת, אולי כי הוא
היה כזה יפה. עכשיו שמחתי על המנהג הזה. זה עזר לי.
עצמתי עיניים ונשארתי מחובקת, לא כמו שהייתי רגילה לעשות
בפעמים אחרות שהוא היה מחבק אותי- להוריד לו את היד תוך
התנצלות מקוטעת ולהתרחק.
ככה נשארנו במשך שאר הנסיעה. בכניסה לבית החולים שרון התקשרה
אלי ואמרה שהם עכשיו בחדר ההמתנה. ידעתי איפה זה וכיוונתי לשם
את נתי עם האוטו.
כשירדנו מהאוטו ניגבתי מעט את הפנים. ידעתי שאסור שהם ידעו
שבכיתי ושאסור לי לבכות לידם. מוזר- כשאני לבד, אני בוכה
מהדברים הכי טיפשיים אבל כשאני עם אנשים אחרים, ואני חוששת
שכשיראו אותי בוכה זה ישפיע גם עליהם, לרעה, אני מצליחה לשלוט
על עצמי בצורה מדהימה...
"מוכנה ללכת?" שאל נתי
"לא ממש" עניתי.
ערן לקח את היד שלי והתקדמנו לחדר ההמתנה, שם ראינו את שרון,
אבא של אוהד ושני אחיו הקטנים.
כשהגעתי חיבקתי את שרון והיא סיפרה לי שהוא בפנים כבר ארבעים
וחמש דקות.
נתי מלמל משהו על כמה שהוא מצטער, ושרון אמרה שאין לו על מה.
ערן שאל אם אני רוצה לשתות וכשעניתי שלא, הלך להביא כוסות קפה
ובקבוק מים להוריו ואחיו של אוהד.
אמא של אוהד שתתה מעט מכוס הקפה, והניחה אותה בצד, כמו גם
האבא, שחיבק אותה מיד אח"כ.
הורדתי את הראש, משתדלת לא לחשוב. רק לא לחשוב. הדבר האחרון
שאני רוצה זה לבכות כאן, ליד ההורים של אוהד. ערן הניח ידו
עלי, מאמץ אותי אל חיקו. נתי ישב בצד עם אחיו הקטנים של אוהד
שהסתכלו סביבם בלי הרף, המומים, לא בדיוק מבינים מה הולך כאן
אבל יודעים שזה רציני.
בצורה כזאת בדיוק עמדנו למחרת, בשמונה בערב.
העיניים אדומות ונפוחות מבכי.
הראש מסרב להבין, העיניים מסרבות להסתכל והלב מסרב להאמין
שאוהד, הילד שהצליח להקסים שלוש אנשים בחצי שעה של נסיעה
באמבולנס, נטמן כעת באדמה. לנצח.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.