פני השטח של נורווגיה מאד קשים לתנועה. נורווגיה היא ארץ מאד
הררית בה לשונות ים חודרים לתוך היבשה. ללשונות הים האלו
קוראים פיורדים. הם נוצרו בתקופת הקרח, כשהים קפא ונגס לאט-לאט
ביבשה.
לפני שנים, כשאנשים רצו להגיע ממקום למקום זה היה לוקח להם
שבועות ואפילו חודשים. היה צריך להקיף את הפיורדים, לעבור
מסביב להרים ולטפס על חלקם. מכיוון שהמסעות ארכו כל כך הרבה
זמן, אף אחד לא חיכה לאף אחד ואם איזו עגלה יצאה לדרך ולא
הגיעה אף פעם, אף אחד לא שם לב. אם  איזו שיירה נעלמה פתאום
בתוך היער, או סוס ורוכבו נבלעו בים, לא היה מי שידע מה קרה
להם.
היום דברים יותר מסובכים. יש מעבורות שחוצות את הפיורד ותאמינו
לי, זה קשה למשוך מעבורת למצולות בלי שאף אחד ישים לב. בהרים
בני אדם חפרו מנהרות. בנאדם נכנס למנהרה בצד אחד של ההר ויוצא
בצד השני. שום הזדמנות ליושבי ההר לאיזו ארוחה טובה. אז נכון
שהמנהרות חשוכות והרי טרולים הכי פעילים בחושך, אבל עדין יש
הרבה מכוניות שעוברות כל הזמן ובכלל, עם כל המתכת הזו הן עושות
המון רעש. אז לפעמים מכונית נכנסת ולא יוצאת, אבל אנשים מחכים
למכוניות. אם מכונית שצריכה להגיע לא מגיעה אז מתחילים לחפש
אותה וחיפושים עושים הרבה רעש.
בנחלים בכלל המצב קשה. אנשים באים רק בקבוצות וכשאחד נעלם מיד
מרימים הליקופטרים, צוותי צלילה ומכוניות וסוגרים את האתר
בהיסטריה וכאלה. פעם, כשנעלמה איזו תיירת צרפתיה ליד קרחון
בריקסדייל, אל תשאלו איזה בלגן היה שם. כל פעם משפרים את ציוד
הבטיחות והסיכוי לאוכל יורד. אפילו ברפטינג בנהרות נוקטים בכל
אמצעי הבטיחות ורק לעיתים רחוקות מגיע איזה משוגע בודד.
אין ספק, הימים קשים.

הבית של הנס נמצא בעירה קטנה בשם ווס. על הגג הבית, כמו על כל
הבתים בעיירה, צומח עשב.
אמא של הנס עבדה פעם על מעבורת תיירים שהפליגה בסוגנה-פיורד,
הפיורד הגדול ביותר בנורווגיה, אבל יום אחד היא לא הגיעה הביתה
אחרי העבודה. אף אחד לא יודע מה קרה לה. ראו את המכונית שלה
לאחרונה ליד מפל ווינדפוטס, משם היא נכנסה לכביש מוקף עצים
ומעולם לא יצאה משם.
אבא שלו עובד על ספינה לקידוח נפט. הוא כל פעם נוסע לעבודה
לעשרה ימים ואז חוזר הביתה לתקופה דומה.
בקיץ הנס אוהב לטפס על גג הבית שלו ולשכב על העשב שצומח שם.
פעם הוא ניסה לשתול שם גם צמחים אחרים, אבל שום דבר לא נקלט.

החוק היה ברור: אסור לאכול אנשים מהעיירה הקטנה. האנשים האלה
הכירו את האגדות והאמינו בהן. רק זה היה חסר, חבורה של משוגעים
עם פנסים וכלי נשק מחפשים את הטרול שלקח את הילד הנעדר. לא
תמיד הוא נטרף, ילדים נאבדים לבדם, הם לא צריכים טרולים כדי
להעלם, אבל איזה מהומות הם עושים. אמא של גריג נעלמה באחת
המהומות האלה. היה כזה בלגן שאף אחד לא ידע מה קורה, אבל בסוף
הלילה, כשכולם התכנסו חזרה במערה, היא לא הייתה שם.

בדרך מווס לברגן הנס ספר 38 מנהרות. בית הספר של הנס נמצא
בברגן, אבל הנס לא אוהב את בית הספר והמנהרות כבר התחילו לשגע
אותו.
הנסיעה אורכת כמעט שעתיים. פעם נסיעה כזו הייתה עורכת 8 שעות
ואז בכלל לא היה טעם לנסוע, כי עד שהיית מגיע כבר היה צריך
לחזור, אבל היום יש מנהרות, הדרכים קצרות יותר וכולם צריכים
ללמוד. הנורווגים השקיעו בחינוך הילדים שלהם.
אבל יש ימים שבהם הנס מרגיש שממש לא בא לו לנסוע ומכיוון שאבא
שלו לא בבית חצי מהזמן, לפעמים הוא מחליט לא לנסוע . בימים
כאלה הנס תופס אוטובוס ונוסע לפיורד, איפה שאמא שלו עבדה לפני
שהיא נעלמה. שם הוא דג דגים או מאכיל את השחפים הרבים שהסתובבו
שם, או שפשוט הוא נשאר בבית, מטפס על הגג ושוכב על העשב שגדל
שם.
באחד מהימים האלו, קרוב לאמצע יוני, הנס שכב כהרגלו על הגג,
כשפתאום הוא הבחין בצמח מוזר. לצמח היה גבעול ירוק ועבה ועליו
מין פרח אדום עגול. הנס היה בטוח שהצמח הזה מעולם לא צמח על
הגג ולמען האמת הוא לא היה בטוח שהצמח הזה צמח במקום כלשהו
שהנס היה בו אי פעם.

גריג לא אהב לצאת לצוד עם כולם. אפילו שהצייד לא היה בני אדם
אלא חיות. הוא אהב לטייל לבדו. בעיקר הוא אהב את לילות אמצע
יוני, כששמש חצות זרחה בשמים כל הלילה. נכון שטרולים לא אוהבים
שמש, אבל שמש חצות לא מזיקה במיוחד וטרולים היו חייבים להסתגל
אליה, אחרת הם לא היו יכולים לצאת לחפש אוכל במשך חודש שלם.
אבל גריג לא רק "הסתגל" לשמש חצות - הוא ממש אהב אותה. אז,
באור הבהיר של הלילה, הוא היה יכול לראות את הנוף הפראי של
הארץ הזו, נוף של הרים ומפלים, אגמים נהרות ופיורדים, הרים
מכוסים ביערות אינסופיים, מנוקדים מדי פעם בכפר או בעיירה
קטנה, נוף שאפילו בני האדם עם הכבישים, המנהרות והערים שלהם לא
הצליחו להרוס.
למרות שגריג לא ראה מימיו מקום אחר, הוא האמין שאין מקום יפה
יותר מהמקום הזה ואין לילות יפים יותר מלילות אמצע יוני. למרות
זאת, הוא חלם יום אחד לטייל למקום אחר, לארץ אחרת, להכיר אנשים
אחרים ולראות את העולם הגדול. הטרולים הזקנים צחקו עליו, אמרו
שטרולים שייכים לנורווגיה והוא לעולם לא יוכל לעזוב וחוץ מזה,
העולם לא כל כך גדול כמו שהוא חושב, אבל עמוק בליבו, גריג ידע
שיום אחד הוא עוד יראה את העולם ויראה כמה הוא גדול.

באחד מהטיולים שלו גריג עבר ליד עירה קטנה עם עשב על הגגות.
גריג היה רעב, אבל ידע שאנשים הם מחוץ לתחום. לפתע הוא ראה על
אחד מגגות הבתים מן צמח מוזר, גבעול ירוק עבה עם פרח אדום
עגול. גריג לא ראה מימיו צמח כזה ולמרות שטרולים לא אוהבים
לאכול צמחים, הצמח הזה נראה טעים להפליא, טעים באופן קסום ולא
מובן. הוא החליט שהוא מוכרח לטעום את הצמח הזה.
הנס לא הצליח לישון באותו לילה. השמש האירה בחלון הצפוני של
הבית והטרידה את מנוחתו. הוא שמע רעשים מוזרים מכיוון הגג
והחליט לעלות לבדוק מה זה.
גריג שמע צעדים של מישהו מטפס. הוא ידע שאסור שמישהו מהכפר
יראה אותו, אבל הוא היה כל כך קרוב לצמח ולא רצה לברוח עכשיו.
הוא פחד שאולי הצמח לא יהיה פה מחר והוא לעולם לא ידע מה טעמו.
הוא שלח יד אל הצמח וניסה לקטוף אותו, אבל הגבעול סירב להקרע.
גריג נעץ את שיניו בפרח, מוכן לברוח ברגע שהפרח יהיה בפיו.
הנס הגיע לגג. בתחילה נראה שלא היה שם כלום חוץ מעשב ומהצמח
המוזר שצמח אתמול, אבל הוא ראה ליד הצמח דמות קטנה עשויה עץ
בצורת טרול. למרות שהנס לא ראה טרול מימיו, הוא מיד זיהה את
הדמות והחליט לאמץ אותו. הוא לקח את הטרול הקטן והושיב אותו על
אדן החלון הפונה צפונה ובמשך הלילה ובימים שלאחר מכן הנס דיבר
אל הטרול, סיפר לו סיפורים וחלק איתו חוויות.
גריג אמנם לא יכל לזוז או לדבר, אבל הוא נהנה מהחוויה החדשה.
הוא אהב את הנס ואת הסיפורים שלו ובעיקר אהב את הנוף שנשקף
מהחלון ואת התחושה שהכל בסדר ושיותר הוא לא צריך לדאוג לאוכל
או לברוח מאור שמש הצהרים. היה לו את הנס והנס דאג לו ולמרות
שגריג לא דיבר אל הנס, הנס ידע שהוא מקשיב לו והוא הרגיש שהוא
מצא חבר.

הנס כבר גדל ועזב את הבית ואבא שלו החליט לפנות את חדרו. את כל
החפצים שהנס השאיר מאחור הוא החליט לתרום למכירה למטרות צדקה.
אמן צעיר מהעיירה גיירינגר שעבר בדוכן המכירה ראה את גריג ומאד
אהב אותו. הוא החליט לקנות אותו ובעצמו להכין לו חברים כדי
שהטרול לא יהיה לבד. האמן יצר עוד טרולים ויום אחד זוג תיירים
שעבר בעירה הציורית שעל שפת הפיורד ראה את הפסלים וביקש לקנות
זוג. האמן הבין את הפוטנציאל והחליט להציע גם את שאר הטרולים
שפיסל למכירה, ככה יוכלו הטרולים לראות את העולם.
הוא יצר עוד טרולים ומכר גם אותם. אמנים וסוחרים מעיירות אחרות
שראו את הדמויות אהבו אותן והחלו להכין ולמכור כאלה גם כן. עם
הזמן נעשו דמויות הטרולים לחלק מנורווגיה והיום בכל חנות ניתן
למצוא אותם, אבל טרול אמיתי מעץ כמו גריג יש רק אחד.

אמנם גריג התגעגע לפעמים לנורווגיה, אבל התייר שקנה אותו היה
נחמד ולמרות שהארץ אליה הוא הגיע היתה חמה נורא רוב ימות השנה
ואנשים שם דיברו בשפה מוזרה, גריג לא היה עצוב. הוא היה שמח.
הוא שמח שמכל הטרולים של נורווגיה, רק הוא, גריג, באמת ראה את
העולם הגדול.