בתוך היער השחור, אתם יודעים, שם בגרמניה, היא יושבת על גזע עץ
כרות.
אנשים שבים ועוברים לידה לפעמים, טוב, לא ממש.
זה החלק הכי חשוך שם, ביער, כך גם בתוך ליבה, האהבה שלה. השמש
שקעה כבר מזמן. בעצם, היא עומדת לזרוח שוב עוד מעט, אבל זה לא
משנה לה, לאופל, כי היא בפינה הכי חשוכה, שגם אור שמש לא יוכל
להאירה.
הכוכבים שספרה כל הלילה, עד עכשיו, נעלמים אט-אט, ככה זה כל
הזמן.
ראיתי אותה רק פעם אחת, אני חושבת שאני היחידה. יש לה שער שחור
מתולתל, ארוך-ארוך, ועיניים שחורות גדולות, בעצם ענקיות, אבל
היא כבר לא תמימה. השפתיים שלה שחורות גם כן, כמו הלילה.
לחשה לי בלי מילים.
שמלה לה קטנה, מכסה את גופה המזערי. לא באמת, כך היא מרגישה.
לחשה לי בלי מילים.
היא נושמת לאט. לא נשאר עוד חמצן.
היא לוקחת את כל המחשבות הטובות שלה מכל הזמנים ושמה בקופסא
קטנה, למרות שזה קשה, אבל היא עושה. אתם יודעים, שתהיה קצת
נוסטלגיה בתוך החושך.
לא זזה הרבה, היא לא רוצה להרגיש שוב עייפה, אבל היא כן והיא
לא יודעת למה, לזה אין לה תשובה.
השמש שקעה כבר מזמן. בעצם, בשביל אופל, היא לא תזרח שוב לעולם. |