אי שם, יש מישהו שהוא בדיוק כמוך. הוא מריח כמוך, הוא נראה
כמוך, הוא נועל את נעל שמאל לפני נעל ימין ומדבר בדיוק כמוך.
הוא דומה לך בכל מובן שהוא.
עברתם את אותם חוויות, אתם בני אותו גיל, נולדתם לאותו אבא
ולאותה אמא בדיוק באותו יום, באותה שעה, באותה שניה, במימד
אחר. לעולם לא תיפגשו.
העולם שלו נראה בדיוק כמו שלך. אתם גרים באותו מקום, כמובן,
ותל אביב היא אותה תל אביב, ירושלים היא אותה ירושלים, לונדון
היא אותה לונדון.
אבא שלו נראה בדיוק כמו אבא שלך, העתק מדויק שלו, וגם אמא.
החברים שלו הם אותם החברים כמו שלך, וגם לו נפטרה הסבתא כשהוא
היה בן שש. עולמות זהים, בערך.
יש לו את הצלקת הקטנה ביד שמאל, יש לו את אותו הפצע שחטפת לפני
כמה ימים כשנפלת על המדרכה ברחוב, וגם הוא שונא תנ"ך ואוהב
ללמוד פיסיקה. יש לכם את אותם הציונים, וגם הוא התבאס כשקיבל
60 בספרות.
כשתקום מחר בבוקר, לא יהיה זה יום רגיל, אבל אתה תנסה להתעלם
מזה. כשהוא יקום מחר בבוקר, הוא יידע שזה לא יום ככל הימים,
אבל הוא לא יתבאס מזה, ממש לא. לא ברורה הסיבה, אבל אולי זה
בגלל שהוא בנאדם בודד, בדיוק כמוך.

עוד כמה ימים לפני כן, כשבית הספר שבו אתה לומד קושט בצבעים
מתקתקים של אדום וורוד, נכנסת לדיכאון עמוק. למה האנשים
שחוגגים את הולנטיין לא יכולים לשמור את האהבה לעצמם? הם לא
מבינים שיש אנשים שזה עושה להם רע?
בית הספר שלו, הזהה לגמרי לבית הספר שלך, לא קושט בצבעים
מחליאים. למרות זאת, הוא נשא את עיניו בציפייה ליום הזה, היום
על שם ולנטינוס הקדוש, שמת בודד בגלל שמעולם לא היה לו את
האומץ לדבר עם הבחורה בה התאהב.
כשתקום מחר בבוקר, לעוד יום במימד A, ותצא לרחוב, תראה עשרות
זוגות אוהבים, מתנשקים ונמרחים אחד על השני, ותיאלץ להיתקל בהם
בדרכך למכולת, המכוסה כולה בלבבות גדולים מנייר. אתה תוציא
שקית חלב שלושה אחוז מהמקרר, ובעוד אתה מחכה לתורך, תבחין
בבחורה בעלת סל מלא מצרכים, שתמצא חן בעיניך, אבל אתה תשתדל
להוציא את המחשבה הזאת מהראש ולנסות להעביר את החג הזה כמה
שיותר מהר. אתם לא תחליפו מילה, וכשיגיע תורך, אתה תשלם שבעה
שקלים ותשעים אגורות ותתכונן ללכת. המוכר יגיד: "יום אהבה
שמח!" בעוד אתה מחייך חיוך מזויף ואומר: "גם לך". רק בגלל
ולנטינוס הקדוש, שהשיא בסתר זוג אוהבים לפני אלף ושבע מאות
שנה, ונגזר עליו עונש מוות, אתה צריך לסבול את הדביקות ששורצת
ברחובות בכל שנה בארבעה עשר לפברואר.
אתה תצא מהחנות, תעבור על פניה של הבחורה עם הסל, תלך מהר
הביתה בלי להסתכל לצדדים, תשים את שקית החלב במקרר בלי להחזיר
את העודף לאבא, תסתגר בחדר ותתיישב מול המחשב.

הוא יקום מחר בבוקר, במימד B, יאכל קערה של דגנים, וייצא לרחוב
כדי לקנות שקית חלב במכולת. בדרך הוא יראה עשרות אנשים בודדים
כמוהו, חיים את חיי היומיום שלהם כאילו לא ארע דבר, כאילו היום
הזה ככל הימים. במכולת הוא יוציא שקית חלב מהמקרר, ובעוד הוא
ממתין לתורו יפטפט עם בחורה האוחזת בידה סל מצרכים. היא תצחק
מהבדיחות שלו, הוא מוצא חן בעיניה.
הוא ישלם שבעה שקלים ותשעים אגורות, בדיוק כמוך, וייצא. המוכר
לא יאחל לאף אחד "יום בדידות שמח", או משהו מעין זה, מפני שיש
לו אישה אוהבת בבית, וכל הולנטיין הזה גורם לו להרגיש לא שייך.
רק בגלל ולנטינוס הקדוש, שהשיא בסתר זוג אוהבים לפני אלף ושבע
מאות שנה, ונגזר עליו עונש מוות, הוא צריך לסבול את השקט ששורץ
ברחובות בכל שנה בארבעה עשר לפברואר.

הוא ידבר עוד קצת עם הבחורה, עד שהיא תבקש עזרה, כי כבד לה
לסחוב. הוא ייקח את הסל מידה וביחד הם ילכו לבית שלה.
בעוד אתה תשחק במשחק יריות מגוף ראשון, הוא ישלוף את הבדיחה
האחרונה שנותרה לו בארסנל, וידבר על מזג האויר, כי באמת כבר
נגמרו לו נושאי השיחה. היא תמלמל בביישנות ש"כן, קצת מעונן
היום".
כשתפוצץ לחייזר סגלגל את הצורה ותשאג בשמחה, הוא יסתכל לבחורה
מהמכולת בעיניים והם יתנשקו.
כשתלך לישון, בציפייה לעוד יום רגיל מחר, הם יחליפו טלפונים
והוא ינופף לה לשלום. בעוד היא מחייכת ומנופפת לשלום בחזרה,
אתה תניח את הראש על הכרית ובתוך חמש דקות ושלושים ושש שניות
תשקע בשינה עמוקה של בדידות. אותה בדידות שמעולם לא אפפה את
ולנטינוס, אשר הקדיש את מכתבו האחרון לאהובתו וחתם "ולנטיין".
הוא יחזור הביתה, ילך לישון עם חיוך על הפנים, ויניח את הראש
על הכרית. אחרי חמש דקות ושלושים וחמש שניות הוא ימלמל "יום
בדידות שמח", שניה לפני שיירדם. הוא יודע שמחר מצפה לו יום
רגיל לחלוטין, הוא קצת מתבאס מזה אפילו.

פורסם בעיתון "מעריב לנוער", תחת השם "יום הבדידות", בפברואר
2006