הייתה זו אהבה מקוללת.
אבל היא... נערה שוטה שכמותה...
גם עם דמעות מלאכותיות של כסף, וצלקות כעורות מדממות בליבה,
הייתה הולכת שבי אחריו, יד ביד, עד לסוף הנורא.
הסוף...
מחניקים פחדים חרישיים יצאו השנים להפלגה, עם אהבה חמה בלב
מפלסטיק, ומסביב רק אפלה.
נוצרים כל רגע, כי אולי יהיה זה האחרון, פסיעה אחר פסיעה, אל
מחוזות האבדון.
מתנודדים בין החיים.
והמוות.
לזמן האהבה פרחה, אך המחיר היה כבד.
ספק חילחל לאיטו. בשקט ארסי הורג.
הוא בחר לותר עליה, ועל כל מה שתמיד רצה, הרי הלב אוטומטי,
ולעזאזל האהבה.
הוא שם לו למזכרת בשקית את תמימותה, לקח עמו בקופסה את חיוך
הזהב המהפנט, מותיר לה כזכרון מעומעם אחרון -
רק חופן דמעות, וכאב.
הייסורים נחרצו בדם,אך הגורלות כבר היו כבולים.
אותה נערה ויצור נתעב, לנצח יהיו ארורים.
והשעון תיקתק לאיטו,אך במהירות קודרת חלפו הימים, ואותה נערה
נתנה לעצמה, זכות לסיים חיים.
שלה.
והוא... עם העצב הנצחי, האריך לו בשנים.
אך בליבו עדיין שולט הכאב, וכך יהיה לעולמי עולמים.
אבל איך? איך זה שמתוך כל אלפי הבחורים שארז לכבודה בעטיפת
מתנה מהודרת, אמר לה"קחי" ונתן, התאהבה היא דווקא בו מכולם...
דווקא בשטן. |