אני לא יודעת מתי הרגשתי את זה בפעם האחרונה, אבל אני כן יודעת
שזה היה מזמן. הכאב הזה בראש שלא עובר, לא עוזב... מתחזק עם כל
מחשבה.

"מה קרה?"
"כלום..."
"אל תגידי לי כלום, מה קרה?"
(אוף שונאת את השאלות האלה.)
"סתם, אני במצב רוח רע."
"רוצה לדבר על זה?"
"לא."

בעצם למה לא?
טחנתי את זה כבר יותר מידי?!
נמאס לי כבר לדבר על זה?
מה לעזאזל קורה לי?
אני מסרבת לעזור לעצמי.
רגע אחד אני שמחה, צוחקת, מאושרת, חיוך על הפנים, רגע אחרי אני
עצובה, ממורמרת, אפורה, תקועה במחשבות אין סופיות, מין מעגל
כזה שלא נגמר.
ופאק, נמאס לי כבר, פאקינג נמאס לי מהכל, אני רוצה להשתחרר
מהעוול הזה, להיות חופשייה מכל הלחץ, העומס החנק...
העצבות הזאת היא כמו פצע בחיך שיתרפא רק אם תוכל להפסיק לגעת
בו עם הלשון כל הזמן.
כל העסק הזה בכלל לא מתאים לי, לא רוצה את זה, אני מרגישה כל
כך כפויית טובה כרגע, מתבכיינת על החיים שלי, מעורר רחמים...
למה זה מגיע לי?

"רוצה נס?"
"לא, תודה."

(דקה של שקט.)

"אז מה...? את כועסת עליי?"
"לא, כבר אמרתי לך... סתם מצב רוח רע."
"בטוחה שלא בא לך לדבר?"
"משוכנעת."

(קמה, הולכת למחשב, מנגבת את הדמעות וכותבת.)

למה בעצם אני עושה את זה לעצמי? הרי בשביל להשיג את החופש הזה
שאני כל כך רוצה אני חייבת לדבר, להיפתח, לשבור את המחסום ולא
להדחיק ולשמור בבטן כל הזמן, נכון? תגידו לי שזה נכון!
אוף, איזה תסכול עכשיו לשבת מול המסך, מלאה רגשות שאני פשוט לא
מצליחה להוציא, פאקינג מחסום.

(מדליקה סיגריה).

העשן ממלא לי את הריאות, ממלא לי את התחושת ריקנות, ההרגשה
הזאת של ההפוגה, מרגיעה אותי, לא להרבה זמן.

"איזה מארחת חרא אני, השארתי אותך פה לבד."
"לא, לא זה באמת בסדר."
"אני יכולה לדבר איתך?"
"את יודעת שכן."
"טוב אבל זה לא יהיה לי כל כך קל."
"כן... זה די קשה... בואי תספרי לי, לאט..."

(זה קשה.)

לאט לאט אני נפתחת, זורמת, בוכה, מקללת, שותה, מעשנת...
מדברת!

הצלחתי לשבור את המחסום, זה היה קשה, אמנם לא הגעתי לשלוות
נפש, אבל עשיתי עוד צעד אל החופש שלי. או שלא?!