לאייל.

מה נקי בעיני? פסנתר. וגבולות הם ברורים. בין שחור ללבן,
בליטה לשקע לצליל. אני רוצה שיבוא, כך, כל שהוא ומה שהוא. רוצה
שיבהיר לי גבולות. גבולות שיבהיר לי למעשה (בהירים) וינגן לי
צליל שירגיע.
ויאמר, "את רואה? יקירה", "כך זה ביחד", הנקי הופך לברור בעוד
שהשקט מתחלף בניגון דינאמי, קבוע.
ואני רק רואה אותך רכון במיטתך, מכוסה, ורוצה לעטוף וללטוף
ולומר לך "בוא אליי", בפשטות עירומה וכנה. וכך לאחוז בך בשתי
ידיים בוטחות. יד ללחי, לחי לאף, נתכרבל פנים מול פנים להביט
דרכך בי.
ובאותו מבט בדיוק להביט בך, אני רוצה, לנשוק בך במצח, ולומר לך
"ילד שלי" אני כאן. "גע בי". אני קיום וזה אוויר סביבנו.
בוא (חומה חסינה בפני רעש) ונפתור בין אתנחתא, דילמות של
ניוטון, ותסביר לי (תסביר לי) איך כוח חיכוך מקסימאלי תלוי
בכלל בנקודת המבט ותאוצה צנטריפוגלית תפסק לכשיגמר בו, המאיץ,
ריכוז האדרנלין, כך, בתנועה מעגלית.
כך אשב בחיקך, גולם במעגל, תאחז בי כתפיים כבדות והזיק המגושם
הגולמי שבך ונצחק על חוסר הטאקט שמייצרים בבת-ים, נמרר בציניות
על גורל בין קווים גזורים של אופק "מתרחק" (כך תסנן) ונביט
משתוממים לעבר לוח השנה בעוד שאתה תיאנח בכבדות (ואני אתכדר
צורתך) ואומר במלמול מבלי הביט במרכז הטעון באחת בשני, (בשנייה
באחד) "רק בזמן הקצר מלהכיל".
איזה יום מקסים, נקבע כאשר אארוז קלמנטינות בסל, כשתפקיד עצמך
על סדין ומיץ מנגו נערוך כלים מפלסטיק. ואתה, אתה תאחז ביד
בוטחת אגרטל סגול של חרס (תוצרת הונדורס) ותפציר בי "בחרי באחת
הידיים" ואבחר בנרקיס. צבעת (גם) סדין בלבן תחת עץ הצפצפה.
ואני, מביטה מקורזל, ושפה תחתונה נרעדת אביט ואגע בם, נמש ועוד
נמש ועוד אחד, ופתאום תחייך במבט סוקר עין לאף, לשפה, למצח,
כך, פשטות תניח לי יד על ברך ותנקוב "הנה הצלחת" (בפעם הראשונה
להיות ספציפית). והתובנות שלך ו-
למה אני נחשפת, לא זאת שבקשתי, ובעצם. שתהא זו הפעם הראשונה
שלא תהיה זו אני שתחשוף, ואני אהרהר, אתה כאן לרגע? התיישבת
ואני יכולה להישען (תשעני). חרף, מהרהרת ותקטע
וכמו מתוך אינסטינקט, הרגל של הגוף של תערובת נפשות נניח יד
בכתף בשקע של צוואר.
ונרגיש. אני את אבי העורקים הפועם בקרבך, פעימה ועוד, פעימה
ועוד אחת, ואתה תרגיש בה
בשמש המפצירה בנו להיכנע לתחינותיה, לשרבט באוויר צורות של
עננים ולדעת, לקבל ולאחוז בה בתובנה לא להניח לה לברוח, חמקמקה
וצורבת, שהנה, לנו. כאן. מקום בו מתקיימים גם פשטות וגם יצר,
כמה נעים הוא השקט, כשנכנעים ליד שאוחזת, ולחוש אדם ורגשות
תובנות ומודעות ולבטים
ושקע וכתפיים רחבות וירך וכחול מתחת למצח, עמוק במבט שחודר,
ושפה שננשכת וקריאה ל-
זהו רגע נטול כל יומרה. ורק יש בו את הרפיון הקבוע שבתום
תהליך, הרצון להניח ראש, להרפות לנצור להרדם.
ואז אתעורר, אלגום מהנוזל בספל הזכוכית לצדי, מים ועוד טיפה
ועוד, ויד תחלוף על מצח, אמצמץ מסונוורת אביט מעבר לגג לעבר
עצי האורן ירוק העד מעבר לחלון, מעבר ואמלמל "גרמניה, כאן טבע
וזהו מרחק וזוהי אני". ויד תיגע בלחי שתיגע ביד.
אני אקרב זכוכית לפניי, ואחוש בצינה. עין נעצמת ועוד, ורחש -
טיפות ראשונות של גשם הבוקר. הבט, כאן, בקצה הרגע הזה, כאן
נקי בעיני. ועיניך?