"שנינו נוסעים במכונית" זה השיר שהתנגן ברדיו. הדרך עברה לידי
כמו בהילוך איטי. היינו בדרך מההורים שלי חזרה לדירה. היה
אוגוסט ובתל-אביב זה פשוט לא כ"כ סימפטי. מנסה לכוון את כיוון
האוויר שיגיע אליי ויהיה בלעדי.
השיר ברדיו התחלף. קברתי את הראש באזור המרפק - תנוחה לא נוחה
בעליל. הוא נהג. העיניים שלו הסתכלו קדימה כל הזמן והוא אפילו
לא טרח להסתובב אליי ולבדוק מה הקולות המייללים שאני מפיקה.
הרגשתי שבא לי לבכות אבל כבר כמה שנים שאני פשוט לא מצליחה. אז
חשבתי לצעוק עליו, הוא כבר מכיר את התפרצויות הזעם שלי ובטח לא
יהיה מופתע אם אני אתחיל לצרוח ככה בלי התרעה מוקדמת. מזל שכ"כ
חם - אחרת בטוח הייתי מתפרצת עליו.
קשה לי להסביר איזו סיבה בכלל יש לי להתפרץ עליו בצעקות. מירי
אומרת שכדאי שאני אדבר איתו, משהו בסגנון שיחת "יחסינו -
לאן?". משום מה אני מרגישה שזה מוקדם מדי, אנחנו יחד כבר חצי
שנה ובמונחים שלו זה ממש הרבה, אבל אני לא מרגישה שיש לי את
הזכות להגיד לו משהו או להעיר לו.
כבר שבוע שאני מרגישה שהוא לא לגמרי איתי. הנשיקות לא חמות
ואוהבות כמו שהן היו פעם, השיחות כבר לא תכופות ואפילו הסקס,
שהיה הנקודה הכי חזקה אצלנו, כבר לא ממש זה. אני יודעת שאני
אוהבת אותו, אבל אין לי אומץ להגיד לו את זה. אני גם יודעת
שהוא לא אוהב אותי, אבל גם את זה אין לי אומץ להגיד. כל המצב
הזה אבסורדי עוד יותר כשחושבים על זה שהוא זה שתמיד דואג
להרעיף עליי חיבה, הוא זה שדואג תמיד להגיד לי שהוא מתגעגע,
הוא זה שדואג להמשיך להפתיע אותי בשטויות - בתואנה שהיחסים
שלנו לא יתקררו.
למרות כל אלו - אני מרגישה שהוא כבר לא איתי.
שוב צוחה ושוב בוכקת, מדברת לעצמי. עוד שיר ברדיו מתחלף. אני
מרגישה שמשהו משתנה באווירה במכונית וקשה לי לשים את האצבע
ולהגיד בדיוק מה זה. שנינו, בסימולטניות, משנים תנוחה ופולטים
אנחה. היה בלתי-אפשרי שלא לצחוק מהסיטואציה ואני בטוחה שגם הוא
אמר לעצמו בראש "אני הופך לאבא שלי..." אז צחקנו קצת. הסתכלנו
אחת על השני, עדיין מחוייכים.
"אבא שלך נראה טוב. הוא רזה, נכון?" מכל הדברים בעולם! זה מה
שבחרת להגיד?! החלטתי שלא לפצות את הפה. הנהנתי, חייכתי
וסובבתי חזרה את הראש לכיוון החלון. הצמדתי את השפתיים אחת
לשנייה, חזק-חזק, עד שיכלתי להרגיש שהן נעשות צהובות, עד
שיכלתי להרגיש את כלי הדם. הוא עבר נתיב אחד שמאלה.
משום מקום הגיחה מכונית ועקפה אותנו מימין. היא טלטלה בחוזקה
את האוטו ושנינו התיישבנו גבוה בכיסא ומלמלנו קללות.
החלטתי לסובב אליו את הראש ולקוות שבדיוק באותו שנייה, בדיוק
קוסמי נדיר, גם הוא יסובב את הראש. "אם הוא יסובב את הראש,"
אמרתי לעצמי, "אני אדבר איתו," וכך עשיתי. סובבתי את הראש
והתאכזבתי לגלות, שכצפוי, הראש שלו היה נעוץ בנקודה דמיונית
במרחב, בערך 20 ס"מ מעל ההגה.
מלים נוזלות ומאבדות משמעות. הוא הגביר את הרדיו. הוא התחיל
לתופף בעדינות על ההגה. באותו רגע רציתי שיהיה לי כיסא מפלט.
האווירה השתנתה, יכולתי להרגיש את זה.
מרחוק שמענו סירנות. יכולתי לראות בבירור שזו המכונית שחתכה
אותנו מימין. כמובן שהוא עצר בצד ומיד הציע לעזור. יצאנו שנינו
מהרכב. המכונית הקטנה הייתה מעוכה לחלוטין על גדר ההפרדה.
המכונית השנייה הועפה עד לתהום. הנהג במכונית הקטנה לא דיבר
עברית. הרגליים שלו נמחצו לחלוטין תחת ההגה והראש שלו התקפל
לכיוון לוח המכוונים. כמה אנשים ניסו לשחרר את הדלת שלו. לידו,
מסתבר, ישב אדם נוסף. הוא נהרג כשעף דרך השמשה הקדמית של
הרכב.
גם נהג המכונית השנייה לא דיבר עברית. הוא מלמל כל מיני דברים
ברוסית, אבל לא היה אף-אחד בסביבה שהבין אותו. אני גם לא בטוחה
שמישהו שמבין רוסית היה מבין אותו. הוא היה בין חיים למוות.
הסתובבתי בחוסר אונים סביב המכונית האדומה של הרוסי. כשהגעתי
לספסל האחורי ראיתי אדם זקן שישב שם. הסתכלתי לו קודם כל
בעיניים. הן נראו שלוות. כשהורדתי את המבט לכיוון הגוף שלו
ראיתי חור ענקי שנפער לו באמצע הבטן, ממש חלל, שחור ואדום
מעורבבים, הוא אפילו העלה אדים.
פרץ בלתי-נשלט של דמעות יצא ממני. רצתי בהיסטריה מוחלטת
וחיפשתי אותו. בפעם הראשונה ביחסים האלו רק אותו רציתי לראות.
הוא היה גבוה ממני והראש שלי נח לו מתחת לבית החזה. הוא ליטף
בעדינות את שערי. לכאורה, זה היה רגע מושלם. הצלחתי להדחיק את
כל הרעש וההמולה שהיו מסביבנו באותו רגע, עד ששמעתי רק את
דפיקות הלב שלי ושלו.    
חזרנו לאוטו. ביקשתי שימשיך לנסוע. הוא מיד הדליק את הרדיו ויש
ימים שהמלכה של השמיים מחבקת ונותנת הרגשה טובה. "היום ממש לא
היה יום כזה," חשבתי לעצמי. רציתי גם לזרוק לעצמי איזה חיוך
אירוני אבל לא הצלחתי. גם ידעתי שהיום היה היום האחרון שלנו
יחד.