"לא באתי ממשפחה הרוסה.
ההורים שלי חיים ביחד, יש הרבה אהבה בבית.
אני הבכורה בבית, חוץ ממני יש עוד שלושה אחים.
אנחנו מסתדרים, יש עליות ומורדות אבל בסופו של היום מסתדרים.
בלימודים הייתי ממוצעת, פעם הלך, פעם לא הלך, זה לא שינה דבר.

תמיד היתה לי הרגשה שהלימודים זה לא הכל.
היו לי הרבה חברות וידידים כמובן. חבר אף פעם לא היה לי בעיה
למצוא. קל לי עם אנשים.
לאורך כל התיכון הייתי מקובלת, לא היה אדם שלא ידע את שמי.
לא שתיתי מתוך ייאוש, אלא מבחירה בלבד - היה לי טעים."
היא תמיד חשבה לעצמה שזאת צריכה להיות עובדה מפתיעה אך לאט לאט
גילתה שהדבר לא כך.
"אתם בטח חושבים לי זה לא יקרה, אני שותה רק שכולם שותים.
אני שתיתי עם כולם, רק כשכולם נחנקו מהאדים אני סיימתי
בקבוקים.
הייתי מוצאת את עצמי על מדרכות רחוב בלתי מוכרות ולא רק בבוקר
יום שבת"
היא עצרה רגעית.
היא ידעה שהתגובות לא יהיו אוהדות ומבינות.
היא הזכירה לעצמה שוב מדוע היא שם.
היא המשיכה למרות הלגלוג הקל שעלה מבין השורות לפניה.
"אני אפילו זוכרת שהתעוררתי בוקר אחד תחת השלט 'רחוב הרצל' איך
חשבתי לעצמי בלגלוג ציני: 'אני בטוחה שהרצל שמח על ייעודו,
ילדה ששתתה יותר מידי נעזרת בעמוד הרחוב שלו כדי לקום'. על
הערב שקדם לאותו בוקר אין לי כל מידע."
היה ברור על פניה שעובדה זו עדין מפתיעה אותה.
"עד שיום אחד הסתובבתי ב"רחוב הלא נכון " זה היה בשעות הבוקר
לאחר ערב של שתייה כבדה, כפי שאתם בוודאי יכולים לתאר נראיתי
כמו זבל. טיילתי ברחובות הצדדים בכדי להגיע הביתה בשקט, באחד
הרחובות שעברתי בהם יש מסעדה יאפית קטנה, בעלת חלונות זכוכית
ענקיים, לא פעם תהיתי לעצמי האם זה מרגיש כמו אקווריום.
פתאום מתוך המסעדה פרצה אמא שלי.
אתם חייבים להבין שאמא שלי לרוב ידעה הכל על מה שקורה איתי,
מאז שהתחלתי להשתכר היא הסתובבה סביבי, בתקווה שאפלוט מה לא
בסדר. היא לא ידעה כיצד לפנות אליי. יכולתי לחוש בבלבול שלה,
את המחשבות אשר רצות לה בראש.
אני עצמי לא ידעתי מה להגיד, אך באותו רגע העולם השחיר ונעלם.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית חולים, אמא ישבה לצידי והחזיקה
לי את היד היא רק לחשה לי בקול שלא הכרתי "אל תדאגי יהיה
בסדר". יותר מאוחר התברר לי שהכבד שלי לא יחזור לעצמו, כתוצאה
מהשתייה כמובן. "בלי משים לב היא הניחה יד על בטנה.
"לאחר ששוחררתי מצאתי את עצמי בתוכנית גמילה, לא מתוך רצון.
משם לאותם קבוצות שכולם מכירים מהטלוויזיה, התנגדתי לקבוצות.
אצלי הכל בסדר זאת בעיה שאני אתגבר עליה לבדי, זאת האחריות
שלי. כמובן שהמאבק לא עזר לי, לאט לאט ההתנגדות שלי נעלמה
והתחלתי לשתף פעולה. פתאום כשהקשבתי התחלתי לשמוע דברים שאני
מבינה, שאינם כל כך שטותיים כפי שתיארתי.
הרגשתי פתאום בצורה מגוחכת כמו חניכה בתנועת נוער לגמילה
מאלכוהול, הבנתי שאם הם הצליחו לגרום לחניכה אטומה להקשיב אולי
יש בזה משהו. הרצון שלי היה להפוך להיות מדריכה.
תמיד חינכו אותי שמה שאתה יכול להיות כל מה שתרצה.
כיום אחרי שעברתי את כל ההכשרות אני כאן לפניכם בעלת ההכשרה
הכי חזקה - החיים.
ההורים שלי אולי לא הצילו אותי, גם לי היה קשה להציל את עצמי.

הכבד שלי לא יתקן את עצמו, גם ההרצאות שלי לא יתקנו אותו אבל
לשלכם יש סיכוי."
היא ידעה עמוק בפנים שהסיפור שלה נגע אולי ברבע מכמעט שלוש
מאות תלמידים שישבו מולה,
אך איזה ברירה הייתה לה חוץ מלחייך,
להגיד שלום
ולרדת מהבמה.

לא כל מסע צלב מוצלח.