ענני סיגריות ואלכוהול ממלאים את אפי בניחוח אשר בכל יום רגיל,
מכל אדם אחר, היה כה מצחין ומאוס בעיניי. לא הפעם. הניחוח קרב
יחד עימה, בעודה נשענת אחור, אומרת דבר מה ומחייכת. חיוך קטן,
חיוך שלה, חיוך של מלאך. חיוך שאם היה מתרחב במעט היה מראה את
הניבים עימם שיסעה את הסטייק רק לפני שתי דקות, אך לעת עתה היא
לא קרניבורית, היא המלאך שלי.
''מה?'' אני צועק לה, מנסה לגבור על המוזיקה הרועשת. היא,
כמובן, לא שומעת את דבריי, רק קוראת את מילותיי מבין שפתיי. מה
עוד תוכל לקרוא מבין שפתיי? האם תוכל לדעת שאני רוצה אותה,
אפילו כאן ועכשיו - לא אכפת לי, אני קצת שיכור ממילא.
או אז, בין ענן השכרות והאושר ובין ענן ההיא, צף משהו. אני
מסתכל עליה בעודה מאזינה למוזיקה הרועשת, שרה עם הלהקה שעל
הבמה המאולתרת - ילדה קטנה בין כל המבוגרים פה (גם אני מבוגר),
מה היא עושה פה בעצם? זה לא בשבילה. היא לא בחורה של מוזיקה
כזאת וכבר כמה פעמים חלפנו פה והיא סירבה להיכנס בגלל שהמוזיקה
רועשת כאן. מה השתנה?
היא רוכנת שוב קרוב אליי. ענן הסיגריות והאלכוהול מציף אותי
שוב. אני חוטף חצי-בחילה בגלל הריח והאלכוהול ששתיתי בעצמי.
מסוחרר, עייף ומרוכז במחשבות העולם הפנימי שלי, אני כבר לא
באמת שם לב אליה ושום דבר כבר לא באמת קיים. מה היא עושה פה?
מי היא? היא אישה או ילדה? היא מלאך או שטן? ראשי מסתחרר עתה
מהר, ואני חש את עצמי עומד להתעלף. ברקע מנגנים את טוויסט אנד
שאוט.
''אוהבת אותך!'' היא צועקת לתוך אוזני השנייה, זו שלא מתעסקת
בקאבר של שיר הביטלס, ונושקת ללחיי. חיוך המלאך-שטן שלה קורץ
פעם אחרונה לפני שהיא מצטרפת לשירת הלהקה, מרגישה מוגנת
ומשוחררת בשל המוזיקה החזקה. אולי בכל זאת, היא באמת רצתה לבוא
הנה. אולי, רק אולי, היא באה לפה בשבילי.
הבחילה חולפת וחיוך של אושר נסוך על פניי. באפי סיגריות,
אלכוהול, סטייק אנטריקוט והיא, מתחת לכל היא וזה חזק מהכל. על
לחיי מגע של שנות הנעורים, המכיל בתוכו אהבה, ביישנות, תום,
תעוזה וכל מה שבני נוער טיפשיים מרגישים ואנשים כמוני כבר כמעט
שכחו. אבל אני לא אשכח. יש לי מלאך-שטן שיזכיר לי, שיזכיר לי
מה זה להיות ילד. כל גופי ומוחי ונשמתי מתמסרים רק לה, יודעים
ומכירים כי זוהי התחושה הנכונה.


18.04.02