"סליחה?"
"כן בבקשה, אני יכולה לעזור לך?"
ככה הכל התחיל, בנאלי. מה? הוא נכנס אליי - לחנות שלי! זאת
אומרת, שם עבדתי באותו שבוע. שאני אבקש סליחה על זה? סליחה.
עכשיו יותר טוב? מי מאיתנו מרגיש עכשיו טוב יותר?
"אפשר לקבל בבקשה טיים?" מה יכולתי לעשות? נתתי לו.
"חכה! העודף!"
הנה זה התחיל: לא יכולתי לרוץ אחריו ולהשאיר את החנות המטומטמת
פתוחה, בטח שלא יכולתי. כמו כן, לא יכולתי להשאיר את הכסף אצלי
ביד יחד עם כל התהיות.
אילו תהיות? אתם שואלים. ובכן, אני אענה על כך מיד:
הוא גבר ואני אישה. לו יש קול צרוד ואפוף מיסתורין ומבט כזה
שפשוט השאירו אותי המומה מאחורי הדלפק הרעוע.
אני לא אוהבת להשאיר מעגלים לא סגורים, הם פשוט לא מעגליים
ככה. השתעלתי כדי להזכיר לעצמי שאני חולה, והדלקתי את הרדיו.
"סליחה, אני מצטער להפריע לך, פשוט שמתי לב שחסרים לי כמה
שקלים וחשבתי שאולי לא החזרת לי אותם קודם..."
"אה, אני נורא מצטערת, סלח לי, אני... קראתי לך ואתה כל כך
מיהרת, לא יכולתי להשאיר את החנות ככה וללכת."
חרא, נסגר לי המעגל. גם כן מעגל, היה עדיף להשאיר אותו פתוח.
אני רצה ושולחת הצהרות לעולם.
"אני מבין, תודה. אז אה..."
"כן! בטח. הנה, שמתי פה בצד... תגיד, הנה, קח."
"תודה."
"תגיד, אה, איך שמת לב שחסר לך כסף? זה לא סכום רציני, אתה
יודע..."
הבחורה שבי רצתה שיהיה לו הסבר גרוע ואז היא תוכל לפנטז כל
הלילה בדירה שלה על כך שהוא השאיר את הכסף כדי לחזור אחר כך
ולקחת אותו, או שהוא יצא מהחנות והמשיך להרהר על יופיה הרב
ולפתע דעתו נחה על העובדה שהוא לא קיבל עודף!
אבל קול ההיגיון שלי אמר משהו אחר וגם אותו בחור מסתורין:
"תכננתי לשלם על כרטיס חנייה בעודף ופתאום שמתי לב שאין לי
עודף. אני בטח נשמע די קטנוני, אני מניח."
"לא, מה פתאום."
"או קי, אז אה... להתראות... נגה."
"הי, זה שיש לי תג לא אומר שאתה יכול ללכת מבלי שאני אדע איך
קוראים לך."
"צדק. דניאל. טוב, היה נחמד, אני קצת ממהר, יש לי טיסה לתפוס.
איטליה."
"ברצינות? אני במקור משם. מה, עבודה?"
"לא, אני הולך לחפש קצת שקט מכל מה שקורה כאן."
"מממ... אני יכולה להבין."
""אז שיהיה לך יום טוב, נגה."
"גם לך, דניאל."
הוא הלך, פשוט ככה! אז המעגל נפתח שוב!
מי אני שאשאיר אותו פתוח? אז כשסיימתי את המשמרת הנוראה במזנון
התמר, ארזתי את חפצי ונסעתי לנמל, נמל התעופה.
"שלום, אתה יכול להגיד לי בבקשה איפה אני מוצאת את הטיסה
הקרובה לאיטליה?"
"אני מצטער, לא הגעת למקום הנכון, את צריכה את ענת, במשרד
ההוא."
עוד סיוט החל. אני לא יודעת מי זאת הענת הזאת או למה כולם רצו
לדבר איתה, אבל התור לשתי שניות שיחה איתה היה פשוט ארוך מדי
בשביל להיות אמיתי.
אז התעוררתי.
"סליחה גברת, את צריכה משהו?"
"מה? אה... את ענת?"
"כן. לאן את?"
"לא... רק..."
"בואי תיכנסי."
עמדתי שם וראיתי מהחלון מטוס ענק, או שהוא פשוט היה ממש קרוב
לחלון, ואליו נכנסת שיירת אנשים וביניהם דניאל.
"להיכנס לאן? רק רציתי לדעת מתי הטיסה הבאה לאיטליה ועכשיו אני
יודעת. תודה. אז, יש לך נוף מהמשרד?"
"סליחה, את לא הגעת למקום הנכון. אני מתאמת ליווי קטינים, צר
לי."
הסתובבתי לאחור, הלכתי לחנייה ונסעתי הביתה.
שלוש שעות וחצי של אי סגירת מעגלים תמו בזאת.