ענבל יפה כשהיא בוכה.
לקח לי קצת זמן לגלות את זה, כי כשפגשתי אותה היא לא בכתה. גם
כשהתחלנו לצאת היא לא בכתה. הכל היה טוב ויפה בהתחלה, אז טבעי
שלא ראיתי אותה בוכה.
ערב אחד יצאנו לסרט. ענבל שכנעה אותי לראות איזה סרט-בנות שכל
החברות שלה ראו והמליצו מאד "ללכת עם החבר", אז הלכנו.
ישבנו אחד ליד השניה בקולנוע. לא קנינו פופקורן כי ענבל לא
אוהבת.
במהלך הסרט הנחתי את כף ידי על הברך שלה וחשבתי לעצמי שזה די
בסדר בסך הכל, למרות שזה היה סרט-בנות מזעזע למדי. אם היא תתן
לי גם לנשק אותה באמצע הסרט, אפשר יהיה לומר שזה היה שווה את
הטרחה.
אבל באמצע, או יותר נכון לקראת הסוף, היא התחילה לבכות. כרכתי
את זרועי סביב כתפה והצצתי לראות מה שלומה ופתאום ראיתי כמה
שהיא יפה.
מאז אני שונא את השיר "כשאת בוכה את לא יפה".
התחלתי להתמכר למראה שלה כשהיא בוכה.
אחרי כמה שבועות סבא שלה נפטר ואני באתי אתה להלוויה. כמובן
שגם ישבתי איתה במשך השבעה ועודדתי אותה, אבל לא ניסיתי לעודד
אותה במובן של להצחיק אותה ולעזור לה לצאת מזה. להפך, מצאתי את
עצמי מעודד אותה לספר לי עליו עוד ועוד, על כמה שהיא אהבה אותו
וכמה שהוא היה נפלא.
זאת היתה התקופה המאושרת בחיי.
ענבל היתה בוכה ואני הייתי מתמוגג לנוכח המראה הקסום שלה, מנשק
לה את הדמעות ואוהב יותר מרגע לרגע, מדמעה לדמעה. אז גם שכבנו
בפעם הראשונה ובמשך כל הזמן היא בכתה בדמעות המתוקות הנפלאות
שלה שציירו על פניה תבניות מורכבות ושקופות.
בסוף היא יצאה מזה.
התחלתי להרגיש אשם. אשם על שאני מקווה בסתר לבי שמשהו שיגרום
לה לבכות יקרה. לפעמים היינו רבים ושמתי לב שאני מחריף את
המריבה רק כדי לראות אותה בוכה. ברגע שהדמעות היו מתחילות
לבצבץ בעיניה כל הכעס שלי היה נעלם, הייתי מנשק אותה והיינו
משלימים ואוהבים יותר ממקודם.
כשענבל בוכה העיניים שלה נהיות גדולות וכחולות כמו אוקינוס
שלם. האף הקטן והחמוד שלה רוטט מעט, פניה מחווירים והשער השחור
שלה עומד בניגוד יפהפה לעורה. השפתיים שלה מאדימות ורועדות
והעור שלה נהיה מלוח וטעים. אני כל כך אוהב אותה כשהיא בוכה.
אבל לענבל נמאס לבכות.
אני לא יכול לראות אותה צוחקת, סתם צוחקת כמו כל נערה רגילה,
עם קמטי צחוק בזוויות העיניים שקטנות כשצוחקים והשפתיים
שנמתחות, השער מוסט לאחור וסומק שעולה בלחיים - זה לא משתווה
לבכי. השמחה שלה נהיתה נחותה בעיני, לא יכולתי לסבול את זה.
הרגשתי אשם.
יום אחד ענבל אמרה: "אנחנו צריכים לדבר," וידעתי שזה הסוף.
ישבנו על המיטה בחדר שלה והיא אמרה לי: "הבטחתי לעצמי שאני לא
אבכה."
"מה קרה?" שאלתי למרות שידעתי בדיוק מה הולך לקרות.
"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. זה לא הולך. אתה מסכים איתי?"
הנהנתי.
"אז אני חושבת שכדאי שנפרד." הנהנתי שוב.
"אתה לא מתכוון להגיד אף מילה?"
"אין לי מה להגיד, את צודקת." לחשתי.
ואז ראיתי אותן. העיניים שלה גדלו ונצצו ושתי דמעות עגולות
ומושלמות החלו לזרום במורד הלחיים החיוורות.
"הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה." היא מלמלה בין הדמעות.
"אני מצטער," אמרתי. "אני אוהב אותך כשאת בוכה."
"אני יודעת," היא אמרה וממש התאמצה להפסיק את הדמעות, אבל לא
הצליחה.
"אני יכול? פעם אחרונה..." ביקשתי. לא יכולתי לעמוד במראה שלה
בוכה. היתי חייב לגעת בה, פעם אחת אחרונה.
היא שתקה אז קפצתי על ההזדמנות והתקרבתי אליה.
"ענבל," אמרתי בקול עמוק והדמעות השקטות התגברו. היא נסתה
להניד את ראשה מצד לצד אבל הייתי כבר כל כך קרוב אליה. הרחתי
את הבושם שלה והרגשתי את הרטט של האויר שסביבה.
"אני אוהב אותך," אמרתי והחלקתי קווצת שער מאחורי אוזנה.
"לא, אי אפשר," היא מלמלה.
ידעתי שהיא צודקת.
בכוחות על-אנושיים התרחקתי קצת. אחרי עוד כמה רגעים קמתי
מהמיטה ואז עשיתי את הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים: הסתובבתי
ויצאתי מהחדר, מתנתק מהמראה היפה ביותר בעולם.