בהלוויה של אבא אמא לא הפסיקה לבכות. היא בכתה ומלמלה כל הזמן
"למה, למה אלוהים?" היה לי קשה לראות אותה ככה. היא אהבה אותו
מאוד וגם הוא אהב אותה, הם היו כל כך מאושרים ביחד.
היא אמרה שלעולם לא תוכל לשכוח אותו ולהמשיך הלאה.
הסתכלתי עליה ושתקתי.

בהלוויה של אבא באו הרבה חברים ושיבחו אותו, אמרו שאין עוד אדם
כמוהו, אמרו שאבא שלי היה משהו מיוחד במינו. הם אמרו עליו עוד
כל כך הרבה דברים טובים ואמרו שאדם כמוהו לא שוכחים.
ואני? - אני שתקתי.

בהלוויה של אבא הגיע הבוס מהעבודה. הוא שיבח את אבא, אמר
שמעולם לא היה לו עובד חרוץ ומסור כל כך. אמר שאבא מעולם לא
התלונן ואמר שתמיד יזכור אותו לטובה.
אני שתקתי.

בהלוויה של אבא היו המון אנשים; משפחה, חברים, שכנים ומכרים.
כולם כולם אמרו דברים טובים. כולם בכו, כולם הבטיחו שלא
ישכחהו.

אבל אני, אני שתקתי כמו ששתקתי כל השנים, ובערב, כשנכנסתי
למקלחת והסתכלתי על הגב שלי במראה, ידעתי שאת אבא אף פעם לא
אשכח.