הוואגינה שלי מדממת כבר שבועיים. הדם יוצא מתוכה, מתוכי, ואני
לא ממש יודעת איך לעצור אותו. מצד שני אני גם לא כל-כך רוצה.
הדם האדום, החם, זורם מתוך הוואגינה, מתוך הרחם שלי, הרחם
האימהית, הטובה, התמימה. היא שוקעת בדם הזה. היא דוחפת את הדם
הזה. היא פועלת. לא נותנת לדבר לגעת בה.
וכך גם אני. אוכלת כפעולת הסוואה, כהתגוננות מפני הריקנות.
חולה בתכיפות - דבר הגורם לי אושר. השבתות הריקות, האיטיות,
היבשות, עוברות במהרה כשחום גופי מטפס על צלילי הכספית הנמתחת
במד החם. פי חש בטעם המתכתי, שערות ידי הבלתי-נראות מצטמררות.
הסחת הדעת כבר כאן.
הריקנות מקרטעת, לא יודעת אם להשתייך לצד המלא או להתמסר
לעצמה. בצד צוק אחד: ספרים, צבעים, עיפרון כותב שורות; צחוק.
בצד השני: שקט. איוושת רוח המטיילת בחושך הכוכבים, וחול מדברי
הנושא על כפיו מאום. אחת מהקצוות אמיתית. כנה. השנייה... מילוי
הזמן. עד יבוא האושר האמיתי. עת תבוא האהבה וכאבה שבסופה,
והרכות שבמגע והחיבוק והנשיקה. המיטה, שלא תהיה ריקה לתקופה,
וההתעוררות בבוקר עם זיקפה ונשיקה מענגת על עורפי. מבטי הערצה,
קירבה והבנה אינסופית. "אני מכירה אותך." "אני יודע מי את,
אהובה." אני יודע מי את...