למה?, מי הרשה לזה לקרות?
מדוע אף אחד לא עצר זאת?
האם זה הגיוני?, מה זה אמור להיות?
כאב, אובדן וסבל מעיבים על השמחה,
לעתים קרובות האבל משכיח את הברכה,
שמש המוסתרת מעננים קודרים אינה חודרת אל הסרט של החיים.
ורד האושר כבר מזמן נבל, כשהתגובה היחידה היא אולי "חבל".
איננו מרגישים את שעלינו כן,
הרגעים החשובים כך עוברים להם.
כך בסוף, מול הכאב, אנחנו לבד.
ללא החוזק של השמחה, ללא הזכרונות,
עלינו כך להתמודד, לנסות לשרוד.
אבל מדוע כך קורה, מדוע אין סימן
שיעזור לנו לזכור, גם כעבור זמן
את האושר שהיה? היכן הוא, היכן?
מדוע הצלקות נוצרות רק מכאב?
עדות לסבל שעברנו פן אותו נשכח, ללא אפשרות לזרוק אותו לפח? |
