אני בחדר, לבד, יש רוח חזקה בחוץ וגם גשם.
אני על המיטה מחזיקה אותו. את היומן.
המקום מפלט היחיד האמיתי שלי, חוץ מהראש.
שכבר מזמן מתפוצץ מרוב רשומות.
קשה לי לזכור את עצמי בלעדיו, אבל זאת לא חוכמה הזיכרון שלי
נותה להכחיש דברים.
אני כל כך רוצה לשטף אותך במה שעובר עליי, אבל יודעת שאני לא
יכולה.
את בטח עיפה או עושה משהו חשוב... (כרגיל)
אני רוצה שתביני אותי.
שפעם אחת נשב ונדבר, נדבר באמת, כמו ששום דבר לא עומד בינינו.
שום שעון מתקתק או מחויבות דחופה.
אני רוצה שתקשיבי לי פעם אחת, ושלא תשמעי!
אני רוצה שתיתלשי יחד איתי את הדמעות מהיומן.
את כולן!!

תתגעי בי עכשיו, הנה כמו שלימדת אותי, ואילפת במקצועיות,
אני לא בוכה, אני שומרת, אני לא בורחת אני נשארת.
אוכלת את עצמי מבפנים ביס אחרי ביס.
מחקה ליום שבו הכל יצא החוצה...
אני צריכה רשות, אני צריכה שתשחררי אותי, אני צריכה שתשחררי
איתי את כל הדמעות מהיומן.
די תביני אני לא יכולה יותר,
דמעות כתובות לא באמת זולגות החוצה!!
אני כבר רוצה להשתחרר. שכל הרשומות יפרצו החוצה, כולן.
ושהדמעות יצאו, שהכל פשוט כבר לא יהיה בטוחי.
שהכל יעלם אל ההבנה שלך... (אני בטוחה שהיא קימת)
ושאת פעם אחת תדעי איך להתמודד אם הבכי שלי. (אם יש אפשרות
כזאת בכלל)
אני רוצה להאמין שהיא קימת!

חיבוק זה כל מה שביקשתי, תודה שהבנת!
(אני רוצה להאמין שתביני)

   
                   אם אפשר לומר שאוהבת
   
                         שרון