הרבה טוענים שבדקה לפני במוות רואים את כל החיים עוברים לפניך.
כל החוויות, החלומות, הדחפים שלא מימשת - הכל.
אני חייב לציין שכן, זה נכון, לפי המקרה שלי ומסיפורים כאן
בסביבה.
הסיפור שלי התחיל (או יותר נכון נגמר) כאשר החלטתי לסיים את
הכל. הספיק לי. חבקתי עולם, הרגשתי שראיתי מספיק, אפילו יותר
מדי. בגיל 35, אחרי "שהגשמתי" את התכנון של צבא, חתונה, 3
ילדים, משכנתא... אתם יודעים הסיפור הרגיל שחייבים לבצע כדי
להרגיש שאתה חלק נורמלי מהחברה, אז אני לא אמשוך אתכם יותר
מדי.
בעצם הכל התחיל כאשר גיליתי שאשתי בוגדת בי עם איזה בנזונה
מהמשרד. האמת היא שזה היה בטעות. אני לא מהחשדנים. הייתי אמור
לנסוע עם העבודה לאיזה סופשבוע בצפון, אבל מה לעשות שהתבטל, אז
חזרתי הביתה כרגיל, רק שראיתי אותה שם עם הצא'רלי הזה, גם כן
יצור.
זה לא הפריע לי ממש, שלא תחשבו שבגלל זה מתתי. זו סתם הייתה
פיסת אינפורמציה מעניינת. עזבתי את הבית מבלי שהיא תרגיש
ונסעתי ברכבת.
אמרתי "טוב, צריך להמשיך הלאה." באמת הייתה לי מוטיבציה להמשיך
ואז ראיתי בדרך חבורת נערים משחיתים איזו כרזה של "בחרו בי".
הבלגתי. אתם יודעים, שייהנו אם זה עושה להם טוב, שיהיה. מי אני
שאפסיק אותם?
ירדתי בתחנה ליד העבודה. אני לא יודע למה, אולי זה היה מתוך
הרגל. הדלקתי סיגריה והתחלתי ללכת. היה ממש קר בחוץ, קר כמו
שלא היה מזמן. אני אוהב את החורף, הוא תמיד מעלה בי זיכרונות
טובים, אבל לא במקרה הזה. הרגשתי פתאום הרגשה מגעילה כזו, מעין
בחילה וכאב ראש, אבל המשכתי ללכת. חשבתי שזה יפסיק מתישהו, אבל
זה לא, הוא רק הלך והחמיר.
התחלתי לחשוב על החיים שלי, על משמעותם. כמה שזה אופייני
לגילי. אני יודע, משבר גיל המעבר, אולי זה באמת זה. פשוט
הרגשתי שאני לא מאושר וכבר הרבה זמן אני מרגיש ככה. פשוט לא
היה לי זמן לעצמי ולהתעמק בצרות הקטנות. את האמת, העדפתי
להדחיק כי זה הרבה יותר קל.
חציתי את הכביש, לא ראיתי את המכונית קרבה ואז נדרסתי.