והוא ישב שם מולי עם החיוך השליו שלו ובהה בי ושתק.
"זה טוב שיש מישהו שיקשיב לי", חייכתי.
והוא? ממשיך לשתוק.
"עם כל הדיכאונות, השעמום והבכי, תמיד יש לי אותך".
יושב ובוהה, בדממה מוחלטת, ומקשיב כמו שרק הוא מקשיב.
"נכון יש לנו אחד את השני? לא צריך אף אחד בעולם הזה רק
שנינו!"
ניסיתי לקחת אותו ולחבק, אבל הוא נפל מהמיטה... הדובי שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|