עליתי במדרגות לגן עדן ונהיה לי קר.
גלידי קרח החלו לצמוח על המעקה ועל האצבעות שלי,
רוחות חזקות החלו להדוף אותי מכל צד, ועצמות ברד קשות הוטחו
לעבר גופי הצנום, הולמות מכות של כפור הנספגות בחוזקה אל
עצמותי.

הבטתי אל השמיים הכחולים הכהים, מכוסים ערפל מאיים, וראיתי את
החיוך הזועם המביט בעקמומיות ובעינים צרות ודקות, בילדון שעמד
מולו. הזה, החשוך, הפעוט, הלה שקנה את עולם חסדיו.
"אמרתי להוללים אל תתהוללו ולרשעים אל תרימו קרן."

בחוזקה ניתחה עלי גולגולת, אל עבר רגלי הימינית, רוחות של רעד
וכפור עטו לעברי, השמיים חשכו, רוחות נכאים נישבו מסביבי,
רוחות אוד של כפור ושדים נאספו בערפול מפותל, בצווחות של לעג
ויאוש,

"אמרתי להוללים אל תתהוללו ולרשעים אל תרימו קרן"
"למה אכלת ממתקים היום? אתה יודע שאסור.
רק לאחרים מגיע."

צווחות אימה, קווים חדים של בוהק זוהר, הנחש והאדם הראשון
השלימו מזמן, החוב עם בעלי המכולות נשכח, כולם השלימו, כולם
עומדים ושוכבים עם כולם, פרחים צמחו באדניות של השכנים, מטחים
של קרח נשברו על עבר עצמותי, הילד חיבק את כלבו, מעוייני מתכת
חדים ננעצו דרכי, ופילחו את גופי הקפוא. נחש ענקי פער את לועו
כלפי, בזעם, וירק ערפל של קרח בפני. לא לכולם מגיע הפרס.
לשונותיהם שוחקות מקערת מעדן,
נאנסתי לבלוע תפוח מר.

את הדלי השבור תיקנו, הפצעים בפניו, הבריאו והפכו לסומק לחיים
אדמומי, פרחים בחצר ביתו ועצי גפנים, פרפרים עפים אל עבר אשה
המחייכת אליו במעטה חושפני של משי. ברק ניתח אל עבר גופי, מזהם
את עורקי בחשמל קר.

ברד ניתח על הדלתות. החלונות מבריקים מהגשם אשר ירד לפנות אחר
הצהרים... השלג מכסה את דלתם, הלוויתן נוצר כדי לשחק בו.
מחר יבואו פועלי העיר הנדיבים, יאספו ויפנו את ערמות הקרח
הרבות העומדות בפאתי הדלת.

עמוד השדרה שלי מפוחם מהקרח, האש והחשמל המוטח מן הרקיע, ברק
עבה וחד פילח את גופי. ימח שמו, ירק השכן בבליעה מן הסתם.
ובלהג חייך ממקומו אל אחיו בחצר.

מטחים של קרח מוטחים בפני, השמיים מבריקים בלובן כחול, מערבולת
של מים צמיגיים וכהים מטביעה אותי בסחרור, וברקים עזים מוטחים
לתוך מרכז אונותיי, לרשעים מותר לקלל.

כפור וקרח נערמו בסיטונות, פדיונות נרשמו בספרי החשבונות,
ובדיו חזק נכתב הציווי, האחרים קיבלו את כל החום הנכסף, מישהו
היה צריך לאזן את הכל ולשאת בעולו את הסבל הקר.

"את החום הנעים אחרים לקחו. זכור לא לאכול דבש. להם מותר לך
אסור. ומישהו היה צריך לסבול בעבור זה. זה היית אתה."

"הבט אל תוך עיניהם הגדולות והתמימות, ובאומרם לא חטאתי אני
מאמין להם, ולא לרץ הקטן ברחוב"

"חפור בחוזקה בשלג" הוא צרח, "והכה באזמל באבני הכפור. האחרים
יקבלו מתנתם" עוד תראה, "בחוזקה!" הוא צרח, "קדימה! מאחד עד
שלוש!".

אבני קרח ניתחו על עבר גבי, וידי אוחזות בעל כורחן באזמל,
ובאבן מכה עם ראשי בפטיש. חצבתי במדרגות גן העדן. שיני החדות,
פי הפעור בחיוך מכוער. כעס בורק, ורגשות נקמה ניתחו מן עפעפי.
הרס זעם ונקמה.

וחודי קרח מוטחים מעלי, ננעצים בגבי המעוקם מן הקור, קיפאון
אוחז בריאותי, מים קופאים כבטון מסביבי, נזרקים אל עברי סלעי
הבזלת שהצלחתי לקנות.

הילדה שטיפסה ועלתה במדרגות, וזה שנרדם בפאתיו של שביל, והילד
השוכב בבית החולים, והזקן שכמעט מת מהתקף לב. וכמעט עיר שלמה
של אנשים בניו יורק שפעם איבדו הכרתם ומצאו שבאמת חם ונעים
למעלה.

זכיתם בפרס.

קניתם את כל החום הנעים שמעל. זהו נגמר, אין יותר, ונשאר רק
מלא מן הקור.