כשירדתי לשם הייתי עם בגדי חורף עבים וחמים ביותר, בהתחלה לא
הרגשתי כלום, ואז נהיה חם מתמיד, הסתכלתי סביבי וראיתי מלא
להבות, לא הבנתי איפה אני נמצאת, ראיתי אותו, את היצור שכולם
מדברים עליו, לא עם הקרניים והזנב וכל זה אלה אותו בכבודו
ובעצמו מול עיניי ראיתי את השטן יוצא מחדרו. נבהלתי, רציתי
לעוף משם ואז נזכרתי, לקחו לי את הכנפיים מהרגע שירדתי מגן-עדן
לגיהנום...

אחרי שנרגעתי טיפה הוא אמר לי: "אל תדאגי, לא יחסר לך דבר,"
ברור זה הרגיע אותי, אבל כל מה שרציתי זה לחזור אליו, אל אהובי
שם למעלה לבלות איתו את מחר ואת אחרי מחר ואת כל הזמן שאפשר.
אחרי לילה שביליתי בגיהנום ראיתי שזה לא כל כך נורא כמו
שאומרים, אז התחלתי לאהוב ת'מקום הזה והתחלתי לחשוב שאני לא
רוצה לחזור למעלה למקום שבו הכל חייב להיות מושלם.
אחרי שעבר עוד חודש שוב התחלתי לחשוב על אהובי ששם למעלה מחכה
אולי אני אבין את הטעות הנוראה שעשיתי ואלוהים יחזיר אותי, אבל
כמו בכל דבר... הפסקתי גם בזה להאמין בשלב מסויים, ואז עלה לי
"האסימון" (או איך שלא קוראים לזה...) והבנתי את הטעות
שעשיתי.

פתאום היה לי "הבזק" של אור לבן בוהק שצרב לי בעיניים, ואז
ראיתי אותו רץ אלי וצעק: "אני כל שמח שחזרת אלי סוף סוף...",
בערך אז הבנתי שעליתי חזרה למעלה.
ניסיתי לשכנע את אהובי שלמטה יותר טוב, יותר כיף, אבל הוא לא
הסכים להקשיב. אז עשיתי את ההחלטה לבד עשיתי שוב טעות ושוב
ירדתי למטה. רק שהפעם אין דרך חזרה, אני נשארת פה למטה
לעולמים...