והיא מסתכלת עליי בעיניים דומעות,
אך גם מרוצות,
עם קצת מבוכה,
ופתאום גם אני בוכה.
היא לא מסוגלת לפצות את הפה,
ואני לוגמת מהקפה,
הופכת את המילים למבטים,
דרך עיניה אני רואה אינסוף לבטים...

היא שקועה במחשבות,
מחפשת משמעויות,
לכל מיני סיטואציות שנקלעות בחייה.
אז היא חושפת את חיוכה,
אמנם עדיין נבוכה,
מנסה למצוא תשובות ללבטיה.

היא נבלעת בבועה,
גם ורודה גם שחורה,
מבקשת לחזור שתי דקות לאחור.
כך היא לא תסבול,
לא תיפול ותמשיך למשול
ביצריה, במחשובותיה, בתסבוכה,
ואני כבר לא בוכה,
אני רק דואגת לה,
רק שלא אתחיל לשנוא אותה...