קמתי. קול ציוץ הציפורים עורר אותי. הבוקר נראה מבטיח, השמש
בחוץ, האור, בעיקר האור שבחוץ.
חשבתי לעצמי הנה מתחילים מחדש, עוד יום מגיע, עוד יום שצריך
לעבור בשלום. לא לתת סיבה להגיון ולרגש להפגש.
"היית רוצה," לחש לי איזה קול פנימי בראש, "אין מצב שלא, את
מבינה את נמצאת במקום הזה בחייך."
"מה אתה מקשקש," אני סחה לו חזרה, "אני לא בשום מקום."
"טוב," ענה לי חזרה.
לא הספקתי להתלבש והבום הראשון היכה בבטן בחוזקה, זזתי והוא זז
איתי, צעקתי מכאב, צעקתי וידעתי כי עוד פגישה בין השניים היא
בלתי נמנעת, "טוב למה לי להלחם, יאללה, שייפגשו ויגמרו עם זה,"
ככה בשקט החלטתי, המחשבות התחילו לרוץ המבט שלי התרוצץ כמו חיה
כלואה, מה עושים?
התיישבתי על המיטה קרוב לחלון, נתתי לשמש להכות בפניי, עצמתי
עיניים והכנתי את עצמי לגרוע מכל. לבומים, לדמעות, לכאב החד
בלב.
כמו משום מקום, הגוף פתח לו בקונצרט איברים ואני בשתיקה, נכנעת
לו.
נזכרתי פעם בדוח שיח שהיה לי עם ההגיון, "אתה חייב לעזור לי,
אני לא מסוגלת לשטויות האלו, תגיד לי מה לעשות," הוא הסתכל
עליי במבט תוהה וענה לי בחוסר רגש, "גשי ללב," ואני שהבטן כאבה
כל כך רצתי ללב וצעקתי "די, מספיק לא יכולה יותר! תעשה משהו עם
הבומים והכאב,"  חייך הוא לי, "את אוהבת אותו, בכל פעם מחדש,
זה לא יעבור לך בקרוב."
"טוב, הבנתי אבל למה? הוא לא בשבילי אני יודעת, וגם אתה יודע
זאת."
חשבתי לרגע, אולי אגייס לעזרתי את ההגיון.
"לא יעזור, את אוהבת אותו, הוא מסובב אותך ואת מטורפת עליו את
חיה בתחושה שאולי הוא עוד יהיה שלך מתישהו, את יודעת גם האגו
פגוע."
"אגו, הגיון, צרחתי, תגיעו לכאן מיד ועכשיו אני לא רוצה יותר
שמעתם?"
"מה קרה, מה הרעש?" הם שואלים, מה קרה.
"די, שבו פה שלושתכם ותעשו סדר בדברים, אין ברירה אחרת. לא בא
לי יותר."
הם הביטו אחד על השני, מתקשים להחליט מה לומר לי, מה לעשות,
"מה נגיד לה?" שאל ההגיון,
"אני מציע שכל אחד יאמר בתורו מה נקודת החולשה שלו, מה קורה
לו."
"מוסכם," ענה האגו ומיד המשיך, "אני פגוע, לא רצו אותך, דחו
אותך כל כך הרבה פעמים עד שאני לא מצליח להחלים, בכל פעם שאת
מעיזה להתקרב ומישהו דוחה אותך זה זורק אותי לכל הכיוונים, אני
מרגיש שכל זמן שאת מנסה להבין למה, אני רוצה לברוח", הביט בי
בעיניים דומעות.
"ואני? אני," המשיך ההגיון, "אני חושב כל הזמן, אני יודע שהוא
לא עבורך, אני אפילו יודע שאת לא רוצה אותו, יש בי תחושה של
פיספוס מסויים, אני יודע שאת מרגישה אליו המון ובאותה נשימה לא
מרגישה כלום, אני מרגיש שלא תמיד אני מצליח להגיע אלייך."
"הבומים שאת חוטפת בגללי הם מחוסר בטחון טוטאלי," ספק מחייך
ספק לא, המשיך הרגש, "את אוהבת אותו, רוצה אותו, מבקשת לעצמך
את אותו קו אחיזה, רוצה את מה שהיה קיים פעם לא היום,"
אני מרגישה איך העיניים שלי מתמלאות בדמעות, החדר מסתובב
סביבי, אני כבר לא שומעת כלום, לא מרגישה כלום, אני רק רוצה
שקט, באמת, מן שלווה לא מוגדת.
"תבכי, תבכי," לחשו וליטפו אותי שלושתם, "תבכי, רק אל
תחשבי"...