(תסריט שכתבתי לפרויקט גמר של מושיקו)

לוקיישן:
חדר מבולגן של סטודנט להסטוריה (החדר של אבנר, חבר שלי ושל
מושיקו). בחדר יש מיטה זוגית אחת, וזהו פחות או יותר, היא
תופסת את כל החדר. בגלל שאין ארון אז כל הבגדים מסודרים
בערימות על מדף שזה שגר בחדר לפני אבנר שם בקיר (בתכל'ס כל
הבגדים מפוזרים על המיטה וחלק גם מתחת. כל הדברים של אבנר בכלל
מפוזרים בכל מקום, אפילו הכוניפות הכי מסוממות נגעלות מהחדר
שלו), אבל זה לא משנה, כי זה סרט ובמילא לא מריחים. בקיצור,
התפאורה היא חדר, למקרה שהבמאי הוא בן זונה מטומטם ברצינות
(לתשומת לב, מושיקו!).

משתתפים:
שחקן א' ושחקן ב'. שחקן א' הוא שמוליק רובן, אחד שלמד איתנו
ביסודי. שחקן ב' הוא גדי טאוב.

עלילה: (כאן בעצם בא התסריט):
שחקן א' (שמוליק רובן) (שכחתי להגיד שהוא יושב על המיטה בחדר):
בעצם הוא עדיין לא אומר כלום. הוא רק יושב על המיטה ובוהה.
הפנים שלו עצובות, כשהוא היה ילד מוטי בוננה הביא לו בפרצוף עם
מוט ברזל. הוא נשען קצת אחורה כזה עם היד ובוהה כמו איזה
מטומטם, כאילו הוא לא יודע שיש עוד אנשים בחדר (צריך באמת
לחשוב איך מכניסים לחדרון הזה את כל הצוות צילום) (הערה: בסוף
הסתדרנו, מושיקו הביא מצלמה קטנה כזאת עם צילום אוטומטי שאפשר
לשים על המדף ולחכות בחוץ, וככה צילמנו את הסרט).
ואז, שמוליק מתחיל לדבר:
שחקן א': נאנח. מעביר את היד בשיער. מגרש זבוב דמיוני (אי אפשר
לסמוך שבדיוק יהיה זבוב בלוקיישן, למרות שבסרחון של החדר של
אבנר אני אתפלא אם לא יהיה נחיל שלם) (באמת היה, ולא השתמשנו
בסוף בקטע עם הזבוב הדמיוני).
שחקן א': ססססאמק הבת אל הזאת. (יורק הצידה, המוחטה נופלת מחוץ
לפריים, כדי שלא יראו שהיא לא באמת נופלת על המיטה, אלא על
מגבת שאבנר שם שם, פתאום נהיה אכפת לו מנקיון וסדר למניאק).

מערכה אחרונה:
המצלמה מצלמת את שחקן א' צילום אחרון ועוברים לכתוביות, אז
מופיע גדי טאוב. שני בקרדיטים (לפי סדר אלף בית).

(רק בסוגריים אני אציין שהסרט קיבל אחלה ציון אבל מושיקו לא
גמר את התואר בגלל שהוא מטומטם) (כן מושיקו, מטומטם, שמעת טוב,
מה הייתה הבעיה שלך להעביר את השנה האחרונה, אפילו צוקרמן רשם
לך שזה מאוד אקזיסטינציאליסטי).