אתמול ראיתי עיניים ים כחול,
בהן התבוננתי עמוק עמוק ותהיתי:
לצלול או לא לצלול,
לנסות ובהן לפחות לטבול?
טבלתי. טעיתי ?

בקשתי ממך, שתתן לי פרח.
נתתי לך עלה כותרת קטן בצבע לבן,
עליו חרטתי את שמך ואת לבי
ואתה הכנסת אותו לתוך כיסך.
בסוף היום נתתי לך פרח גדול ומבושם בצבע אדום
ובקשתי שתעניק לי אותו בחזרה.

לקחתי את הפרח ושבתי הביתה מלאת תהיות.
מלאתי מים באגרטל והנחתי את הפרח בחדר לבי.
השארתי לך הודעה, רציתי לך לומר, שהפרח שלנו פורח.
רציתי אותך לשאול, אם כותרת ליבי בכיסי לבך שוכנת?

אך אתה אליי עדיין לא חזרת והפרח בינתיים בתוך לבי לאיטו
נובל.
במחשבות אני לא רוצה לטבוע.
ואת ליבך בממך בכוח אני לא יכולה לתבוע.
הלך לחכות או לא לחכות?
הלהמשיך את האגרטל במים למלא,
או לתת לפרח לנבול?

שתיקתך בי רעמה.
לא התאפקתי. התקשרתי.
ואתה כמו סערת הגשמים של אתמול
בלי הפסקה דברת, דברת, דברת...



ואני שתקתי.
במימי דיבורך הגואים
פרח-ליבי
שפל,
טבע,
נבל.

בתום הסערה הבטתי מעלה  
וראיתי שמים גדולים וקודרים, לא זה לא יתכן.
הבטתי שוב וראיתי שמתוכם מבליחה קרן אור קטנה.
הבטתי מטה וראיתי פרחים צהובים קטנים.
והבנתי...