אני עומדת בכניסה לירושלים. יציאה בשבילי. הטרפמיאדה. רוח חמה
נושבת, אופיינית לחודשי הקיץ החמים.
לידי זרוק קיטבג גדול. איש ביטחון צעיר, כבן 22, לא יותר, עובר
לידי. הוא מעיף מבט בתיק שלי ושואל "זה שלך?" אני רוצה לשתוק,
לא לדבר. כדי לא לשמוע איך הגרון שלי חנוק מדמעות, רק להנהן.
ובכל זאת, אני מדברת "כן, שלי". הוא מחייך, מסתכל בי עוד שניה,
וממשיך הלאה.
אני מסתכלת מאחורי. אורות ירושלים מנצנצים בחשכה. רמות, פסגת
זאב, הר חוצבים, אני מונה. שם שכונה דתית שאני לא זוכרת את השם
שלה. אני מסתכלת לכיוון השני, על זרם המכוניות, הפנסים,
האנשים. כל כך הרבה אורות בתוך החשכה, ועדיין לא מספיק לי.
אני רוצה להוציא את הדיסקמן, ולהתנתק מהמציאות בדרך היחידה
שאני יכולה, עם המוזיקה. להסחף עם צלילים ומילים, ולרגע לשכוח
איפה אני. אבל אני מתאפקת, לפחות עכשיו מנסה להשאר כאן, לקבל
את המציאות כמו שהיא, בלי לרכך, עם הצבעים, הקולות, האורות.
אני מרימה שוב את היד, שבכלל לא שמתי לב מתי היא נשמטה לצד
הגוף שלי, ומקווה ששום אוטו לא יעצור.
רק עוד כמה דקות פה. לספוג עוד קצת את העיר הזאת, שהיא אני, כי
היא לפעמים הכל ולפעמים כלום, והיא כל כך לא אני, כי היא נפלה
וקמה, ותפול ותקום, ורק אותי זרקו לאדמה, ואני נשארת שם, כובשת
את פניי בידי, ומנסה שלא יראו שאני בוכה.
"את בסדר?" שואלת אותי נערה בגילי בערך, ואני מרימה אליה את
העיניים, ומנגבת מהר את הדמעות.
"כן", אני מחייכת חיוך נבוך, והיא ממשיכה ללכת.
אני מסתכלת שוב על האורות, והפעם אני רואה אותם מטושטשים. והם
מיטשטשים יותר ויותר, והופכים ללהבה אחת גדולה, ואני יושבת
ובוהה בה, מוקסמת.
ופתאום נזכרת שאסור לי להתנתק מהמציאות, והלהבה הופכת שוב
לאורות מנצנצים.
אני מחפשת לי נושא בראש לחשוב עליו, ופתאום אני מוצאת את עצמי
חושבת שוב על רני. כועסת על עצמי, מנסה לחשוב על משהו אחר, אבל
הוא כבר תקוע שם. שוב מטשטשות לי המכוניות שבאות מולי, ואני
עוצמת עיניים, נבהלת ופוקחת אותן.
קבוצת חיילים עוברת לידי. אני רואה ביניהם את רני, והוא מיד
דוהה לתוך החשכה.
מגע רך על הכתף שלי גורם לי להסתובב, ומאחורי עומד רני. הוא
אוחז בידי, ומושיב אותי שוב.
"די, איילת, אל תלכי", הוא לוחש.
"רני, תן לי לעזוב ת'מציאות", אני אומרת לו בלב.
"יש כאן מספיק אור שישמור עלייך, איילת, ואני תמיד שומר
עלייך", הוא קם.
אני רוצה לקום אחריו, ולא יכולה.
"די, איילת, אל תבכי" והוא הופך לחלק מהאורות.
אני קמה, ומרימה את היד. מכונית עוצרת לידי, אישה, צעירה.
"לאן?" היא שואלת.
אני רוצה לענות שלא אכפת לי.
"תל אביב" אני אומרת.
"בואי"
אני זורקת את התיק שלי מאחורה, ומתיישבת לידה.
"תפריע לך מוזיקה?" היא שואלת.
"לא" אני אומרת, ובלב אני שמחה.
היא מדליקה רדיו, ושיר של היהודים מתחיל להתנגן בשקט.
אני מסתכלת פעם אחרונה על אורות ירושלים, ועוצמת את העיניים.
ואז פותחת אותן, ומחזיקה חזק בידית של הדלת, מנסה להשאר.