היא עלתה לאוטובוס שלוש תחנות אחריי, והתיישבה בחלקו הקדמי.
כשקנתה כרטיס, הספיקה להחליף כמה מילים עם הנהג, מילים שלא
שמעתי, ועשתה את זה עם חיוך. הנהג החזיר חיוך, לא בגלל שכך יש
לנהוג, לא בגלל שזהו טיבו של נותן-שירות, אלא מכיוון שלא ניתן
להישאר אדיש כשיצור כזה מסנוור לך חיוך. ראשה התנועע מצד לצד
לצלילים שבקעו מהאזניות שלראשה, צלילים שלא שמעתי, והחיוך נשאר
קבוע במקומו, גם אם לא היה מכוון לאיש. יפהפייה אמיתית היא
הייתה, הררי תלתלים שחורים ועור לבן לבן, כמעט בוהק. רציתי
לקום, רציתי לדבר איתה, אבל לא הצלחתי לזוז ממושבי. הלכתי
לאיבוד מרגע עלייתה, ולא זכרתי כמה תחנות נשארו עד שאצטרך
לרדת. בהיתי בה, מהופנט, לא מודע לנופים ולרחובות שחלפו מבעד
לחלון, מתעלם מההמולה שבחוץ, וטובע בדממה הסוערת שבפנים. הנה,
אני קם לדבר איתה. והנה, אני שוב מתיישב. זה לא משהו שאני עושה
כל יום, מתחיל עם בחורות באוטובוס. אני מודה שהמחשבה עברה
במוחי יותר מפעם או מאה, אבל אף פעם לא עשיתי משהו בנידון. זה
פשוט מסובך מדי. צריך לחשב את הזמן הדרוש למשפט פתיחה, תשובה
אפשרית, תגובה לתשובה וכן הלאה,  וכל זה תוך התחשבות בתחנות
החולפות, שכן רצוי להימנע ממשפט בסגנון, "טוב, אתה באמת נורא
מעניין אבל אני צריכה לרדת, ביי."
אבל היא באמת הייתה משהו מיוחד. החלטתי שאני מוכרח לנסות שוב.
אני קם והולך לעברה. היא בכלל לא מסתכלת לכיוון. אני מגיע
אליה, אבל משום מה ממשיך ללכת, רגליי מסרבות להיעצר, לוקחות
אותי הלאה, כמה שיותר רחוק. אני ממשיך ללכת ונעמד מול הנהג,
שואל אותו שאלה אווילית, שאלה שלא שמעה, שלא תחשוב שאני סתם
קם, שלא תחשוב שאני מטומטם, אם היא במקרה תפנה את מבטה לרגע
ותראה בחור מתהלך לאורך האוטובוס עם מבט מבולבל ומזוגג. הנהג
לא בדיוק הבין מה רציתי ממנו אז הסתובבתי לכיוון המושב שלי,
בתקווה שאצליח להיעצר מולה, לדבר איתה, ואני רואה אותה מכניסה
את האוזניות לתיק שלה. אני נעמד, קפוא במקום. היא קמה, אבל אני
מנחש שלא בגללי. היא הולכת, אבל ממש לא לעברי. אני רואה שהיא
עדיין מחייכת, אבל לא מחייכת בשבילי. והנה כי כן, היא יורדת.
מהאוטובוס, זאת אומרת. לא לי. הבחורה שעלתה שלוש תחנות אחריי,
והתיישבה בחלק הקדמי, זאת עם החיוך. גם היא לא תהיה שלי.