לומר עייפות זה נורא גדול. זה כמו לומר ים, כשמתכוונים רק לגל
אחד (מי יודע באיזה רגע הוא יתנפץ מול השמיים). בכלל, כל שעה
שעוברת אני אוהבת פחות. מישהו, בלי שם. בלי עיניים. אני יכולה
ממש לנשום אותו. ממש להרגיש את הריח שלו. ובכל יום, אני מרגישה
אותו - קצת פחות.
עייפות זה הרבה דברים. עייפות זה יכול להיות בגלל חוסר שינה.
עייפות יכולה להיות גם בגלל כל מיני מחסורים אחרים. ולי, לי יש
את המחסור שלי. בשינה, באהבה. ברגש, אמיתי אמיתי.
ככה אני יכולה לדעת, כשאני עוצמת את העיניים - בטח ארדם. אבל
המרחק בין ישיבה ממושכת (כמעט עד כדי התנוונות) בכיסא שחור
לבין הרגע בו העיניים נעצמות, הוא עצום. להתעורר כל בוקר,
לפתוח את העיניים ולדעת שבסופו של דבר, זה ייגמר. עוד יום ועוד
לילה ועוד ועוד ועוד. תראה, נעלמת אפילו מהחלומות שלי. ואני,
אני והעייפות, עדיין, ביחד.

כל המילים האלה כבר גדולות מדי בשבילי, כוללניות מדי. ובכל זאת
אני לא מפסיקה לרגע להגיד.
התעייפתי.