חמור טעה במדבר ופגש באריה שאיבד ת'צפון.
עמדו זה מול זה בלי לזוז בתוך ים חולות השיממון.
האריה רעב, אך אינו אוכל חמורים לעולם.
וחמור שיזיל ריר על המך? זו בושה לכולם.
נו, אמרו גומר ולחצו טלפיים בהסכמה מלאה.
האריה ילמד ללעוס עשב, והחמור ישלים בלטאה.
כך הפכו ידידים המלך והחמור בן הבעור,
יד ביד את אין סוף החולות, ביחד לעבור.
חולפים ימים ולילות, נוקפים גם כמה שבועות
המלך האריה מתחיל לחוש איך גופו, צובר חרמנות.
באין לביאה שאת צרכיו תואיל למלא ולספק,
הוא פונה לידידו החמור בלב פועם ומתקתק.
אחי לצרה, כך האריה. אנחנו כאן שנינו לבד,
גופי זקוק לחום, סקס, משהו, נשבר לי כך בדד.
בוא נספק עצמנו, פעם אני בך ופעם אתה בי,
אם אתה חבר שלי, תהיה לי אתה גם אהובי.
אדוני המלך, משיב חמור הגרם במתק לשון,
אני לשירותך המלא, עלה עלי אתה הראשון.
כך האריה מתנדנד מלמעלה, נושף ונוהם בהנאה,
והחמור מענטז לו, במלא קצב, רטטים ותנועה.
והאריה אשר במשך זמן רב נהג ברוב איפוק,
סוף סוף, בחדוות צרורות רסס, מגיע לסיפוק.
נחים כמעה בחיוך דשן ולאות שלווה ונעימה,
ומגיע תור החמור לעלות לדחיפה בעוצמה.
אריה למטה פוסק את רגלי המלך האציל,
החמור דוחף לו נקניק, כמו חדק של פיל.
האריה עומד, ישר כמו סרגל של בנאים.
לחמור הרגשה כי למלך, זה כלל לא נעים.
מתלונן החמור. מלכי היקר, אני עינגתי אותך,
מדוע קפוא אתה מתחתי, אין שום שיתוף ממך.
האריה מאובן, משיב בקול חנוק מכאב ואומלל,
אם תזוז קצת לאחור, אולי  ת'ראש להזיז אוכל.