שוב הלכתי ללא הועיל, ללא מטרה, הליכה שכזו ברחוב שכזה למקום
כזה ואנשים כאלה שיעזרו לי בעקיפין לחיות, לקנות אוכל, לשבת
בין כמה קירות, סככה גדולה מעליי. העננים חלפו בשמים והשלטים
היו סתם שלטים, לא הבחנתי, לא התעמקתי, היו לי דברים על הראש,
היו לי מילים וצלילים והייתה הליכה, אז הלכתי.
ידעתי שאסור לי למעוד, רק זה היה ברור לי בחיים האלו. הלוואי
הייתי יודע מה קורה כשמועדים, כשחגים ונופלים, חשבתי, מה אז
קורה. חשבתי להשאיר הכול מאחוריי ולצעוד ככה, רגלי, ממקום
למקום למקום, ההוא, ההוא ששכחתי, ורק ידעתי לשיר את השיר
מהמקום ההוא, לפעמים. כשהים שקט ואין גלים. שר לא רע ההוא
מהמיכה שיטרית וארקדי דוכין, ששר וסולסול והוא היה מצחיק אז
בטלוויזיה, בחור עם חוש הומור. לאן לאן לאן. לאן לאן לאן. עצור
וחשוב: שניה דירבלאק, לשם רציתי, לא? אולי לשם? איפה הייתי?
מאיפה רציתי לבוא? לאן. לאן לאן לאן. לאן לאן. מקהלה משומנת
שירי איתי. מה אכפת לי לאן. הלוך הלכתי. שוב הלכתי. ושוב זה
המשיך.
העבר הזה של העתיד הזה עם ההווה הזה שהכול אותו דבר וסתם לא
צריך את כל זה. הנה עכשיו, או עכשיו, או עכשיו, ידיים שלי
רוצות להיכנס לכיסים של מכנסיים רגילים שלי. להתחמם להן, לשקשק
בש"חים קטנים שיושבים, מחכים לצאת לאוויר הקריר של עולם
הממתקים בחנות השמאלית, לא. ימנית. ימנית. יש שם נערה חמודה.
נערה. הכי שווה נערה. לא בחורה. לא קווזינית קטנה. נערה.
ועכשיו מטעמים שקונים לילדים שאין להם שיניים. אין להם שיניים
להתחיל עם נערה. אפילו לזרוק מילה שתיים. שתיים שישים המרציפן
הזה. אחר כך, ביג דיל, מה כבר יהיה אחר כך.
מנהרה ארוכה נצנצה בוורוד וחשבתי לתת קצת בגונג אחר כך,
כשאחזור הביתה. תמיד בסוף אני חוזר הביתה. הביתה שלי. הביתה
שלי. הביתה. די. העבר הזה של העתיד הזה עם ההווה הזה שהכול
אותו דבר וסתם לא צריך את כל זה. זהו. די. שיר אחר. ליטל משהו
לא זוכר. אבל הנה מילים והנה היא שטה בדיוק כמו שרציתי וטוב לי
כל כך ואני מחכה שהדברים האלו הגדולים האלו כבר יקרו, איך יכול
להיות שלא, איך יכול להיות שלא, איך היא יכולה להיות שלו, אני
יודע שגם אני, גם אני כמוהו בשיר של הרוברט וויאט הזה שעכשיו
נשמע באוזניים האלו, מה הייתי עושה בלעדיכן, חמודות שלי. אוהב
אתכן מאוד, אוזניים. אתן כמו הילדים שעוד אין לי. לא מוותר על
העוד. לא, אסור לוותר, הזמן חולף ולא קורה פה כלום בין ההליכות
האלו וזה כבר אבאל'ה שיפסיק שיפסיק, לא, לא יכול לסבול את זה
עכשיו אני בורח בורח בורח לא לא לא.
רגע. תשב תרגע. זה רק שיר שבראש, עכשיו תתן לו, יעבור עוד
שניה.
אולי אני ארוץ קצת. מכנסיים נוחים לזה, הגיע הזמן לעשות קצת
כוייישר. כוייישר. אני בכלל איש זקן, אני לא צעיר כמו שנראה.
אני רוצה סתם לחיות בהקפה במכולת עם איזה ביטוח לאומי חביב
שנותן לי כמה שקלים לחיות סתם סטנדרטי. וואלה בלגן שכחתי: מה
עם כסף לתרופות? חס ו חס ו חס ו. העיקר שלא יהיו מחלות. בנאדם,
העיקר הבריאות בנאדם. אולי באמת אני אתחיל לרוץ. מעכשיו. לא.
מעכשיו. לא יודע מה זה הכחול הזה שם. משטרה? מה אכפת לי בעצם,
מה אכפת לי? רגע, לא. הכול אהבה, זה בטוח. על זה כנראה עומד
העולם. הרי מה אנשים רוצים? כל מה שאנשים בעולם הזה עושים זה
באיזשהו אופן בשביל לקבל אהבה. וואלה, זה גדול. מחשבה. אהבה
לאו דווקא רומנטית, יותר בקטע כללי. אהבה כללית. אולי אני באמת
אעבוד בגן ילדים, אהיה עוזר גננת באיזה מושב בצפון ומה שיהיה
יהיה. לפחות אני אהנה קצת יותר. אבל מה אני אעבור עכשיו לצפון?
לא עדיף לעבור
וואי וואי וויאט, כואב לי הגב. שיט.
כך חשבתי בלכתי במישור סלול בדברים שיהיה לכולם נוח ברגליים עם
הדברים שנועלים שם למטה. לאן לאן לאן. לא ידעתי. החלטתי ללכת
כך סתם כמו בשיר של סחרוב. שכרוב. כן ההוא.
כך חשבתי. והחלטתי. וביצעתי. אפילו ביצעתי. לא יאמן אך ביצעתי.
הפכתי לבנאדם מעשי לרגע וביצעתי החלטה. אפילו זה שהחלטתי זו
כבר התקדמות. אז הלכתי. נו מה?
|
